״מכשפה!״ צעקו יחד כולם.
השמלה הלבנה שעלי, שכבר מזמן הפכה למפויחת, רקדה עם הרוח.
הבטתי בהם, קצת מפוחדת אך גם מבוצרת בעמדתי.
הם הכו קלשוניהם ברצפה, באחידות ובקצב קבוע.
״מכשפה! מכשפה!״ צעקו.
הייתי אחת אל מול רבים. אחת, יחפה, עומדת במקומי כמו פסל וממתינה לגורלי הקרב.
מאחורי הייתה ערימת עצים, אליה תכננו לקשור אותי.
כל אחת שונה, עם מחשבה שונה, שתפעל בדרך שונה, תעלה על המוקד.
היא תקשר ותשרף למוות, היא מכשפה.
החבל בידם.
בכיתי בעבר, בכיתי הרבה, בכיתי מספיק.
התחזקתי,
התקדמתי.
לא אכנע לגורלי, לא אבכה, לא אקרע בגדי.
אני אלחם, אש באש.
עיני בוערות, נוצצות.
ההמון מולי לוהט. מילותיהם מהדהדות לכל עבר. אדם מבחוץ כנראה שהיה מאמין שאני מכשפה.
אין לי כוחות יותר.
נמאס לי.
שיקראו לי מכשפה,
שיעלו אותי למוקד.
אני לא יכולה להתמודד יותר.