אתה אף פעם לא תדע מתי זה יתפוס אותך.
במקלחת, באוטובוס, בתור בסופר, בזמן שאתה אוכל. הכי גרוע זה בזמן שינה.
אבל הנורא מכל זה לא המקום או הזמן, זה הציפייה.
זה ההרקבות בבית, הציפייה למשהו שלא בטוח יגיע.
אתה יכול לשבת יום שלם בבית, להשתעמם, שיתחיל להמאס לך מעצמך, ובסוף זה יגיע רק ב1 וחצי בלילה.
הציפייה כה נוראית, אני נוהגת ורועדות לי הידיים.
רוב הזמן פה זה ציפייה, זה לחכות עד שאיזה חמאסניק במרחק כמה עשרות ק״מ יחליט שהוא משגר טיל לכיוון שלך.
וברור שהם השיגו את שלהם.
כי אני לא בטוחה שהם רוצים להשמיד אותנו, לפחות לא ככה. אלא להרוס את שגרת החיים שלנו. וזה משהו שהם השיגו בטוח.
מרכזי הקניות ריקים מאדם, אני בקושי שומעת מכונית כאן בחוץ. כבר יומיים ששלנו לא יצאה מהחנייה.
הציפייה.
זה נורא.
פשוט לשבת ולחכות לצליל המזוויע הזה, המרתיע. ולא משנה כמה זמן יש לך לרוץ למרחב מוגן, גם אם זה יהיה שתי דקות, עדיין זה מפחיד ואתה מאבד את כל העשתונות ורץ לממ״ד ונתקע בקירות בתוך החושך כי לא הספקת להדליק את האור מהלחץ.
מתי כבר יחליף את האזעקה המפחידה הזאת לאיזה מנגינה של אוטו גלידה? שלפחות נדלג בשמחה למרחב המוגן ולא נחשוב שגורלנו חרוץ בגלל איזה אזעקה מלחיצה בטירוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
