אין לי מקום

יש לה עיניים של חתול, והיא קוראת את הנשמה שלך בעזרתן.

היא ממששת, חוקרת. 

ציפורנייה ארוכות ודקות, צבועות באדום קלאסי.

בכל פעם היא תחשוף דבר אחר, כמו ליידי אמיתית.

פעם רגל, פעם את הגב, במקרים נדירים את הבטן.

יש לה רגליים שלא נגמרות ושפתיים בצבע שקיעה אדומה.

היא תפתה אותך עם עיניה, תקרא לך. היא שותקת אבל אומרת הכל.

רק מצביעה עם אצבעה ואז אתה נמשך.

היא תלך על עקבי סטילטו, שחורות כמו הנשמה שלה.

ואתה מאחוריה מהופנט למופע המתרחש מולך.

צעד אחר צעד, הנשמה שלך כבר מזמן נמכרה לשטן.

אתה מנסה לגעת, למשש.

אבל כמו שאמרתי, היא ליידי אמיתית, וליידי אמיתית לא נותנת לגעת,

היא פועלת לפי החוקים שהיא מכתיבה לעצמה.

ישבן תפוחי שהופך אותך לכלב שלה,

הגב שלה נראה כולו בציבור.

כמה שהיית רוצה,

היא לא למכירה.

היא תטרוף אותך ואז תזרוק אותך בחוץ,

שאריות לכלב.

מה באת עכשיו לשגע אותי?

לא דיברת איתי חודשיים ועכשיו אתה שולח הודעות ואז נעלם ואז שוב שולח,

זה אתה שרוצה לדבר איתי או שאני?

מה קרה לא רוצה לדבר אל תתדבר.. רק אל תשלח הודעה ותעלם כאילו אתה מתגרה בי או משהו..

יא אללה גברים הם כאלה מתגרים, לא יכולים פשוט לדבר דוגרי.

חח נראלי נהייתי ערסית כי אני רואה זגורי אימפריה .. חחח מה עובר עליייי

3 בלילה, אני בבית מסריחה מעשן של סיגריות ולא שומעת כלום באוזן ימין.

בדיוק חזרתי ממסיבה באיזה מועדון בעיר.

האמת שבהתחלה היה מדהים, שתינו איזה קוקטייל עם ערק (חייב שיהיה כשל״פ) ורקדנו ונהננו,

היה כל כך כיף, באמת שלא נהנתי ככה הרבה זמן.

אחר כך אפילו עשינו שוט של ערק.

אבל אחר כך, כשרקדתי רק עם החברה הכי טובה שלי,

הצל הזה חזר.

זה צל ענק ושחור והוא נמצא רק עלי, ועליה יש איזה פרוז׳קטור ענקי.

ובאמת שאני לא מקנאה אבל זה פשוט נורא לחיות בתוך הצל הזה,

כאילו לא מתייחסים אלייך, אתה לא שם, אתה לא קיים.

היה עדיף שלא הייתי באה בכלל.

שהיא הייתה רוקדת שם וכולם מסביבה מסתכלים עליה.

זה כל כך נורא, את מרגישה כאילו את הכי מכוערת והכי שמנה שם,

לא מתייחסים אלייך בכלל.

ואחר כך עוד היא קיבלה אסמסים מאיזה ידיד מסטול שהיא מכירה בקושי שבועיים או משהו כזה,

והיא פשוט הייתה חייבת לצאת עכשיו מהעיר כדי להביא אותו.

למה אנשים לא יודעים לדאוג לעצמם?? זה פשוט מרתיח אותי.

ואז כשאחותי פשוט לא נתנה לי לנסוע לשם היא אפילו לא הסתכלה עלי כשיצאתי מהאוטו שלה,

כאילו רצחתי את אבא שלה.. 

כאילו היא לא מכירה אותי,

כאילו אני לא קיימת.

מה זה מושלם,

מה זה הדבר הזה שאנחנו רודפים אחריו?

הדבר המושלם, האידיאלי, שאין עליו עוררין שהוא כזה.

הגוף המושלם, הבית המושלם, הפנים המושלמות, הבעל המושלם, העבודה המושלמת, העולם המושלם.

איך יודעים שהוא באמת כזה מושלם? שזה האידיאל?

משהו אחר לא יהיה מספק בדיוק באותה מידה?

מה ההגדרה של זה בכלל, הדבר המושלם, מה זה בכלל מושלם? 

למה דווקא אחריו אנחנו רודפים?

אולי מושלם זה רק שלב ביניים, מעליו נמצא הדבר האמיתי, המושלם הוא סתם זיוף והאמת הרבה רמות מעליו.

כשחושבים על זה,

להשיג את המושלם זה דיי מדכא.

אין לאן לשאוף יותר. אין לאן להגיע.

אחרי המושלם מה כבר ניתן לעשות? להסתכל ולהגיד ״פששש וואלה כמה טוב לי..״

אין על מה לפנטז, אין לאן לחלום.

רק להתקע בחלום המושלם הזה,

שאולי או לא כל כך מושלם דווקא בגלל שהוא מושלם.

דוקא בגלל שהוא הסוף, הנשגב, העילאי, אין לנו לאן להמשיך וזה בעצם הסוף המשעמם, העצוב, הלא מעניין.

המושלם לא מושלם,

האידיאל כבר לא כזה אידיאלי

והשיאפות מתחילות לזלזל בעצמן.