לפני שנה, 9 חודשים ו- 10 ימים נפגשנו בפעם הראשונה. זה היה ביום הראשון של ההכנה. ישבתי עם דניאל, החתמנו את החניכים על ציוד, ואתה היית אחד מהם. מי בכלל תאר לעצמו שיום אחד אני אשב ואתאבל עליך. מי בכלל חשב שתשנה לי את החיים ותהפוך להיות כל כך חשוב ומשפיע בעולם שלי.
ביום האחרון של ההכנה, סיפרתי לך על עצמי. ראית בך עוד סטוץ בדרך לזוגיות שחיפשתי. זה היה לי ברור שאתה כבר יודע עלי ובכל זאת העדפתי לומר לך את זה כדי שיהיה לנו נושא שיחה.
דיברנו ולא קרה שום דבר. היית סוג של בן זוג של ידיד. לא היה לי האומץ לעשות צעד תוך כדי ההכנה, ולא היה לי אומץ לעשות צעד גם בסוף ההכנה.
למחרת ליוויתי אותך לבה"ד 1. לקחת לי את העט 0.4 הסגול שלי והבטחת להחזיר לי אותו. ליוויתי אותך לחדר שלך בבה"ד 1, הבאתי לך את המספר שלי ואמרנו שנהיה בקשר.
אני בטוח שימים לא רבים אחרי אותו יום כבר שכחתי ממך. הרי.. איזו עוד סיבה הייתה לי לזכור?
עברו להם חודשיים וחצי, נערכתי, התכוננתי וציפיתי לקבל את החיילים שלי מהמחזור הראשון בחזרה בבה"ד, לראות אותם מסיימים את התהליך שהתחילו ושתרמתי לו. ובאותו היום התרגשתי במיוחד לראות אותך. כאילו היה בי חלק שכבר ידע.
ישבתי במשרד וחיכיתי לך עם התגית הכחולה שהכנתי לך מבעוד מועד, ופתאום נכנסת עם התגיות הכחולות, הסיכה של בה"ד 1 והחיוך הקורן שלך על הפנים. אותו חיוך אופטימי, שליו וטוב שאני זוכר שלא נפרדת ממנו. חיבקת אותי. זה היה מוזר. נשבר הקרח, נפרץ מחסום. התחבקנו.
הוצאת מהכיס את העט 0.4 הסגול שלקחת לי. הוא היה גמור. אבל עמדת בהבטחה שלך והחזרת לי אותו.
יצאנו לעשן, אמיר הגיע, אמרנו שנדבר, השארת אותי עם פרפרים בבטן ונפרדנו לדרכינו.
מאז אותו יום, הלכתי אחריך בלי שתרגיש בבסיס, דיברתי עליך בלי סוף, ציפיתי, חיכיתי וקיוויתי שמשהו סוף סוף יקרה.
עברו להם חודש וחצי.
מזג האויר התקרר.
הגיע יום ה- 14 בדצמבר 2010.
הבנות היו בהגנ"ש, שמרת מאוחר בלילה. בילינו שעות ארוכות יחד בערב. ראינו את הסרט "נערה בהפרעה". כמה אירוני שזה הסרט הראשון שראינו יחד.. הרי היום אנחנו מגלים שהפרעות אישיות קיימות לא רק בסרטים שקירבו בינינו, אלא גם במציאות שהרחיקה בינינו.
במהלך הסרט שמת עלי את הראש. הרגשתי חום. הרגשתי שמישהו רוצה בקירבתי. ושאני רוצה בקירבתו. מישהו שרציתי המון זמן בהמון מצבים ושום דבר לא קרה, עומד לרשותי והוא רק שלי. והוא שם עלי את הראש!!!
כשהסתיים הסרט ביקשת שאשאר איתך, שאין טעם שתלך לישון. עלינו לחדר של הבנות, לקחת את השלט למזגן מחוסיין, חיממת לנו את החדר וקראת לי. נשכבתי לידך. ידעתי שתיזום. ביקשתי לכבות את האור, ככה גם עשיתי. ואז רכנת מעלי ונישקת אותי.
לעולם לא אשכח את הנשיקה הזאת. לא אשכח כמה פחדתי, כמה שמחתי, כמה נבוך הייתי וכמה רציתי אותך.
היו לנו ימים יפים יחד, ואז הבנות חזרו. היו מצבים רבים שדרשו מאיתנו לקחת סיכונים. הפעמים שהיינו בחדר של סמואל, הפעמים שהתגנבתי אליך לחדר אל תוך המיטה כשחוסיין ובן ישנו. ההתפקעות שלנו מצחוק מתחת לשמיכה. אני לעולם לא אשכח את הריגוש ואת הכיף הזה.
מיום ליום, כשהתקרבנו אל טקס הסיום, הבנתי שכל זה הולך להסתיים. לאן שחר ייעלם לי פתאום? הרי כל כך כיף לנו. יש לי גבר בחיים שאני חושב עליו בבית, שבשבילו, למענו, עבורו, אני מוותר על השהות בבית ונשאר לישון בבסיס בשביל לחכות לכמה דקות שיהיו לו להתייחס אלי.
הבנתי שאני לא מוכן לוותר עליך. כתבתי לך מכתב. שמרתי אותו אצלי במשך כמה הימים האחרונים שהייתי מצוברח בהם מאוד.
ישבתי בטקס שלך, צילמתי אותך והזלתי דמעה של עצב שכל זה נגמר. לא רציתי שתעזוב.
ואז בלילה נכנסו למקלט שמתחת למגורי קצינים. התנשקנו, הבאתי לך את המכתב. זו הייתה הפעם הראשונה שראית אותי בוכה. בוכה עליך. בוכה על שבלי צדק אנחנו צריכים להפרד.
איך נצליח לנהל מערכת יחסים כשאני בבסיס סגור בדרום, ואתה בבסיס פתוח בצפון? כשההורים יודעים עלי ומקבלים אותי, ושההורים שלך גירשו אותך מהבית בגיל 13 כי הם לא קיבלו אותך.
כל כך הרבה דילמות.
ואז הבטחנו אחד לשני דבר אחד.
שלא נאמר אחד לשני "לא" להצעה להפגש כשיש הזדמנות.
הפעם הראשונה שבאת אלי הבייתה, הייתה ביום שישי, אחרי שנפגשנו בעזריאלי ואכלנו סושי. רציתי לקחת אותך ליפו לעשן איתך נרגילה, וכמובן שטעיתי בדרך וישבנו בסופו של דבר בבת ים כי התייאשתי מעצמי. אמרת לי שלחבר טוב שלך יש יומולדת ושאתה צריך לחזור.
ביקשת שאבוא איתך. היססתי. ואז שאלתי את עצמי: למה לא בעצם? הרי הבטחתי שלא אומר "לא"! אז נסענו אלי כדי שאארוז תיק, אמא שלי ראתה אותך ובמשך שבוע לא הפסיקה לספר לכל העולם על הקצין הסיני שהיה אצל אורן בבית וכמה שהוא חמוד. התרגשתי מזה.
בילינו סופש מדהים, שתינו, שכבנו בפעם הראשונה אצל רעות, עשינו את הסקס הגרוע שלנו של הפעם הראשונה, סקס עם טעם של עוד. בחושך. כשגמרנו יצאת החוצה, לא יכולת להסתכל עלי, היית צריך אוויר, היית צריך ספייס. הסתכלתי עליך מהצד והתפלאתי שאתה מתרגם הלכה למעשה את ההתנהגות האופיינית לי. זו דרך התגובה האופיינית לי.
קמנו בבוקר וירד גשם, התפנקנו במיטה, וכמו בכל הפעמים הראשונות, חיפשנו דרך לברוח הכי מוקדם שאפשר. 15:30 אוטובוס ראשון ואני עליו.
הגעתי הביתה, הלכתי לסבתא כמדי שבת בערב. התכתבנו בהודעות, רציתי לצרוח מאושר, לא ידעתי איך להגיב לתחושת האופוריה הזאת.
הכרתי את החברים שלך, את המשפחה שלך, את אמא שלך המפחידה שלא הפסיקה לצעוק בטלפון באוטו כשהיא אספה אותנו.
הכרת את החברים שלי, את המשפחה שלי, נכנסת אל הבית שלי והפכנו להיות משפחה לכל דבר.
אתה ואני מוצאים את עצמנו פתאום מתחזקים קשר. אנחנו זוג. זוג עם תחביבים, עם חברים שהם זוגות אחרים, מבלים במקומות לבד, ממלאים אחד את השני, לומדים אחד את השני, מתכננים לנו עתיד משותף, מדברים על חתונה, על ילדים סינים, על גינה מלאה בעשבי תיבול ופרחים, על בית מטופח שתעצב לנו. על חיים משותפים ועתיד שלא יסתיים לעולם.
לצערי,
במהלך הקשר שלנו, הפכת להיות מובן מאליו עבורי.זה תמיד היה לי ברור שתהיה שם בשבילי, שתגבה אותי, שתבין אותי, שתספק לי יצרים, שתנטרל כל תחושת בדידות שעשוייה להווצר אצלי. זה לא יהיה נכון לומר שהייתי בן זוג לא טוב. תמיד אהבתי אותך והשתדלתי לתת לך יחס של מלך. תמיד חשבתי איך לפנק אותך ואיך לגרום לך להיות מאושר, אבל עד גבול מסויים. פחדתי לחצות גבול מסויים שבו אני ארגיש נחות לידך. ועכשיו אני שואל את עצמי, למה באמת יפריע לי לראות אותך מצליח יותר ממני? והתשובה היחידה היא שאני אידיוט.
אני מרגיש עוד יותר אידיוט אחרי שאני קורא שוב ושוב את הדבר הבא:
הפרעת
אישיות נרקיסיסטית
המיתולוגיה היוונית
מספרת על בחור יפה תואר בשם נרקיס (או נרקיסוס), אשר נהג להתרברב ביופיו בפני כולם. בגלל
יהירותו, הענישו אותו האלים וגרמו לו להתאהב עד כלות בדמותו הנשקפת במי האגם.
נרקיס הביט בדמותו ולא יכול היה לעזוב אותה לרגע, ולכן בסופו של דבר גווע ברעב אל
מול האגם.
על שמו של נרקיס
מהמיתולוגיה, נקראה הפרעת האישות הנרקיסיסטית, על מנת לתאר אנשים בעלי ערך עצמי
מנופח באופן פתלוגי.
הפרעות האישיות מהוות
את הציר השני של ההפרעות במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM),
והן
כוללות דפוסים פתלוגיים של התפתחות האישיות עצמה (בניגוד
למחלות שעשויות להשפיע על האישיות). על ציר זה נמנות ההפרעות הבאות: הפרעת אישיות
גבולית, הפרעת אישיות
היסטריונית ועוד.
מאפיינים
של הפרעת אישיות נרקיסיסטית
בראש ובראשונה,
מתאפיינים בעלי הפרעת האישיות הנרקיסיסטית בערך עצמי רב, גרנדיוזי
ומנופח. הם מעריכים את עצמם ואת פועלם או הישגיהם יתר על המידה, ומצפים מהסביבה להכיר בעליונותם (גם כאשר היא
רק דמיונית). הם עסוקים כל הזמן בפנטזיות לגבי כמה הם חזקים, חכמים, מוצלחים
ומושלמים בכל מעשיהם.
מכיוון שהם חושבים שהם
כל כך מוצלחים, הם בטוחים שרק אנשים מוצלחים ומיוחדים כמוהם יוכלו להבין אותם,
ולהיות ראויים לתשומת ליבם (מה שגורם פעמים רבות לבדידות, משום שבפנטזיה אין אף
אחד שמגיע לקרסוליהם).
הם חסרי אמפתיה לאחרים
"הנחותים" מהם ומצפים מכולם להעריץ אותם בלי סוף, ולשרת
אותם תוך מתן זכויות יתר הנובעות מעליונותם. הם מרשים לעצמם לפגוע באחרים ולדרוך
עליהם כדי לקדם את מטרותיהם האישיות. התנהגותם נוטה להיות יהירה ושחצנית, והם
בטוחים שבעצם כולם פשוט מקנאים בהם.
יש לציין, שכמעט כל אחד
מאיתנו מפגין חלק מההתנהגויות הנ"ל בסיטוצאיות שונות, וכולנו זקוקים לפידבקים
חיוביים מן הסביבה, אך אצל בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית התנהגויות אלה נעשות כל
הזמן, באופן קיצוני, ללא יכולת לבחון את התאמתם למציאות.
לכן, הפרעת האישיות הזו
גורמת לאנשים להתרחק מהאדם הנרקיסיסט. פעמים רבות הנרקיסיסטים מוצאים את עצמם
בודדים. למעשה, ההערכה העצמית המנופחת היא שברירית מאוד, וכאשר היא לא מקבלת את
המשובים הבלתי פוסקים לו זקוק הפרט, הוא
עשוי לחוות דיכאון קשה.
גורמים
להפרעה
כאמור, בדרך כלל הערך
העצמי הגרנדיוזי בא לכסות על דימוי עצמי נמוך ותחושת חוסר ערך. ילדים צעירים
זקוקים כצורך התפתחותי בהערכה והערצה של הוריהם. כאשר ההורים ביקורתיים מאוד (או
נרקיסיסטים בעצמם), והילד אינו מקבל את ההערכה וההתלהבות הדרושה לו על מנת להתגבר
על תחושת חוסר הערך הבסיסית עימה אנו נולדים, הוא עשוי לפתח הפרעת אישיות
נרקיסיסטית.
לחלופין, לעיתים דווקא
הורים מתירניים מידי, מפנקים ומטפחים, אשר אינם נותנים לילדם להתמודד עם העולם
האמיתי ועם ההכרה שהוא אינו מושלם, עשויים לייצר את הפרעת האישיות. כמובן שהגורמים
המלאים להפרעה אינם ידועים, וגם ילדים שלא חוו אף אחד מדפוסי ההורות הנ"ל
עשויים לפתח את הפרעת האישיות, ולהפך.
טיפול
בעלי הפרעת אישיות
נרקיסיסטית מגיעים בדרך כלל לטיפול כאשר תחושת הערך העצמי שלהם מתערערת בעקבות
משבר כלשהו. הטיפול בהפרעות אישיות תמיד קשה ומוגבל, ובהפרעה נרקיסיסטית קשה עוד
יותר מכיוון שהמטופלים מתקשים להקשיב למישהו אחר.
די קשה ליצור עמם קשר
טיפולי לטווח רחוק, אך כאשר נוצר קשר כזה, טיפול יכול להיות מועיל ביותר. מטרות
הטיפול הינן לפתח את יכולתו של הפרט לחוש אמפתיה לאחרים ולשפר את מיומניותיו
החברתיות (דבר שלמעשה יגרום לערך עצמי אמיתי, המבוסס על מציאות ולא על פנטזיה,
לצמוח).
לעיתים יש צורך גם
לעשות שימוש בטיפול תרופתי, בעיקר בתרופות נוגדי
דיכאון, שהיא המחלה
הנלווית הנפוצה ביותר בקרב בעלי אישיות נרקיסיסיטית.
אני מרגיש אידיוט שלא הייתי מודע לדבר הזה, ואסיר תודה לך שפתחת לי את העיניים.
במהלך הקשר נחשפתי לעולם עשיר ומלא בקהילה שאני משתייך אליה. הלקיחה שלך כמובן מאליו אפשרה לי להתעוור בכל שמדובר בך, ולהסתנוור ולהתפתות ממה שיש בחוץ. אני מרגיש טיפש שלא ויתרתי, והמשכתי להתעקש לטעום ולחוות, כשיש לי אוצר ביד.
אני מבין עכשיו שלא היית רק חבר טוב, היית בן הזוג המושלם, ואני הרסתי את זה על ידי כך שלקחתי אותך כמובן מאליו.
במהלך הקשר למדנו להכיר אחד את השני, עברנו תהליכים פנימיים, תהליכים של שינוי והתבגרות, למדנו לדבר על דברים, אבל לא דיברנו על הדברים שהיו לנו מהותיים בקשר, ואני לוקח אחריות מלאה על כך מה שרלוונטי אלי.
לא היו התפשרויות, לא היו התמתנויות, ואולי לא הבנו שאנחנו צריכים להלחם אחד על השני.
השבוע וחצי האחרונים לימדו אותי אותי הרבה על עצמי. אני שברירי וחלש, בוכה הרבה ובעיקר מבין את הטעויות שלי.
אני מבין את הצורך בטיפול. אני מבין גם את הצורך בלחיות איתך כל החיים. אני מבקש לשלב בין הדברים האלה. אני רוצה לקבל הזדמנות שניה.
אני מרגיש פרפרים בבטן כשאני מדבר איתך, כשאני חושב עליך, כשאני כותב לך. כשקוראים "שחר" ברחוב, אני מחפש אותך כמו משוגע, רוצה לגלות שאתה מאחוריי ובאת להפתיע אותי.
אני רוצה שנחזור, אני רוצה להוכיח לך שביחד אנחנו יכולים להשתנות, שאולי דוקא לראות אחד את השני מול העיניים זה מה שיתן לנו כוח.
בוא נעבור את זה יחד, למען עצמנו ולמען הקשר שלנו.
בוא נגשים את החלומות שלנו, נתפשר אחד בשביל השני, נקריב אחד בשביל השני, נעשה הכל על מנת לראות איך השני מצליח.
אני כל כך מתחרט על כל רגע של טיפשות. על כך פזילה לצד, על כל רגע של קנאה.
הקרבנו הקרבות ונלחמנו במלחמות כדי להפוך לזוג, היינו חדורי מטרה והצלחנו. היינו טובים בזה יחד. אז למה שלא ננסה שוב?
למה שלא נלמד מהטעויות שלנו? באש ובמים שחר.
אני רוצה לשים את טובתך, וטובת הקשר שלנו בראש סדר העדיפויות. בוא נטפל בעצמנו יחד. בוא נחווה קושי ביחד. נחמות, הצלחות.
בוא נגשים את החלומות שלנו יחד, נלך לקראת העתיד ולקראת השאיפות שלנו. יחד אנחנו הרבה יותר חזקים, אנחנו נרים אחד את השני ברגעי משבר,נטיח אחד בשני את הדברים שמפריעים לנו אחד בשני, ולאט לאט נעלה במעלה ההר, עד שנגיע לפסגה. ומשם לא נרד לעולם.
אם הייתה לי משאלה אחת, הייתי מבקש זוגיות מאושרת איתך, זוגיות ששני הצדדים מרוויחים ממנה.
אבל בשביל זה לא צריך לא ג'יני ולא דג זהב. צריך בשביל זה החלטה אמיצה, עבודה קשה ואמונה בדרך. דרך שנעשה יחד.
אני אוהב אותך ומתכוון להלחם עליך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
