האתר הזה, שמעולם לא קראתי לו "בית" אפילו לא ביני לבין עצמי, חסר לי כמו איבר בתקופה האחרונה.

שנים ששקלתי כל מילה, שניסיתי ללטש ולזקק ולהוריק ולכופף ולעטוף ולתאר ולהוציא ולהסתיר ואז האתר נפל.

וכל מה שכתבתי, שקיוויתי שיזדחל כמו תולע ללבבות אחרים, נמחה ואבד ונשכח ולא יכלתי שלא לחייך ולהיעצב שוב על האירוניה שבדבר.

כמה הושקע, הוטמע, נחתך, נחרט ואז אבד. כשאתר נפל או הופל או מעד או נוקז מאוויר או מדם כותביו כל הפחדים והתקוות והאנונימיות התבדחו עלי.

והימים חלפו והידיים הקלידו ברעד וזעם ותקווה וכמיהה והאתר כמו נפח נפשו, עיניו מתות, נשמתו שבורה ולכודה אצל אלפי בוזזים. 

כמה חבל ונהדר ועצוב שכך נסיים אנשים בדיוניים ענקיים וקטנים. בלי "בית" או מחסה.