אתמול בדרך לבייביסיטר...הלכתי וראיתי שיש לי עוד 10 דקות...השעה הייתה עשרה ל-8 בערב..והשמש עוד לא שקעה...האוויר היה כל כך נעים שלא רציתי להכנס לבית של הילדה עליה אני אמורה לשמור...
ראיתי במה..נטושה..כזאת שלא מובילה לשום מקום כמו 90% מהגבעה הזאת.. לשום כביש..פשוט במה..מקום נסתר שכזה..כמו חצי מהשבילים המסתוריים שקיימים כאן...
עליתי עליה..והתישבתי..10 דקות ישבתי שם...עשר דקות שנראו לי כמו נצח, עשר דקות של שיכרון חושים שכזה...תיעתעו בי והאוויר הצלול שכבר שנים לא פקד את הגבעה הזאת...גרמו לי לרצות לשבת שם עוד כמה שעות טובות..ובו זמנית גרמו לי לחשוב..על כמה זמן...כבר לא ישבתי ככה...סתם עם עצמי..לא בשביל איזשהי מטרה מסויימת..לא בשביל לחכות למישהו שיגיע ונרוץ ונתקתק עיניינים ונתכנן לא בצפייה לכלום ..סתם ככה לשבת..בשביל הנפש..בשביל הנשמה..כמה זמן כבר לא הקדשתי לעצמי זמן מסויים מעל כמה דקות של בוקר ...שגם הן היו מזורזות..כמה זמן לא ישבתי וחשבתי על כלום..ועל כמה יפים השמיים וכמה יפים הכוכבים וכמה נעימה הרוח וכמה כיף זה לפעמים לבד...וכמה טוב זה לפעמים לקחת נשימה עמוקה לעצור ולהרגע..כל כך פחדתי מהלבד..שכל הזמן חיפשתי את הביחד..כדי שהלבד לא ישתלט עלי בסופו של דבר ואיתו הדיכאון..כמה טוב זה לעזוב הכל הצידה...ולטייל עם עצמך ...חשבתי לעצמי כמה שנים לא יצאתי מהבית בשעה הזאת..הגבעה לא ראתה אותי כבר יובלות בשעות האלא..דברים שלא קורים ...או שהייתי יוצאת בבוקר ...לבית הספר..או שהיתי יוצאת בערב...בלילה..ורק אז הבנתי כמה הפסדתי כל הזמן הזה...
דברים צריכים להשתנות..והפחד מהשינויי..גדול מידי..
ואם כבר יוצא ומדברים על הפחד..אין תחום בו אנחנו לא מפחדים..הכל סובב סביב הפחד..הפחד מהכישלון..הפחד מהלא נודע..הפחד מהדברים הכי קטנים...
כשם שכבר אי אפשר לצאת כאן לטרמפים כי בדיוק עכשיו נחטפה חיילת..כאן ממש לידנו..והפחד שפתאום הכל כך קרוב...מרתיע אותך...גורם לך לחשוב...שנית...על כל התמימות שעוטפת את המקום הזה...כל כך בועה..מישהו החליט לנפץ לנו אותה..לנו לעמק..שבו הילדים גדלים כמו פרחים..כל ילד כאן גדל להצלחות ענק...רק בעקבות זה שאנחנו "ה-עמק.." העמק בו הכל מוגן...הבית...שאותו כולם תמיד דואגים לפאר בזכות הדברים האלא..והכל מתנפץ לי..
הפחד מהכישלון...הפחד מהלא נודע..שאם חס וחלילה תעשה צעד...ותפגע...
תחטף במקרה...מי שמע על הדבר הזה?...5 חטופים בשבוע אחד??החייל החטוף הראשון מקיבוץ הילה..הילד בדרך למכינה שלו..החיילת שנחטפה ממש 10 דקות מהבית שלנו...והמבוגר בן ה62 מראשון ..מה זה?...ממתי אנחנו צריכים לפחד כשאנחנו יוצאים מהבית?...איפה נשמע דבר כזה..המדינה הזאת מטורפת הכל כאן לא נורמלי ...וגל החטיפות הזה...מטורף גם הוא....
שום דבר כבר לא בטוח...
שום דבר כבר לא שקט....
הבועה התנפצה..החיים לא מוגנים כשם שדאגו להציג לנו אותם...וכל המלחמה הטיפשית הזאת נעשת סתם...היא לא מובילה לשום מקום..שום דבר...ודיי..נמאס....זה לא נורמלי....
שום דבר כבר לא נורמלי....
שאלוקים יחזיר לנו בשלום את אותם האנשים...ושתגמר כבר אותה יריבות טיפשית שלא מובילה לדבר.....
והגיע הזמן שדברים יתחילו להסתדר....
עידן התמימות נגמר.....החלה תקופה חדשה..לא טובה...
כמה זמן ...כבר לא ישבנו בחוץ ורק לקחנו אוויר שלא מזוהם..אוויר נקי ויכולנו להגיד כמה טוב זה לנשום לרווחה ...
לא נשימה עמוקה מתוך דאגה שלאחריה באה אנחה...אלה נשימה עמוקה שתסמל שאיזה מזל שהכל נגמר...
הגיע המזמן להתחיל את התקופה לה כולנו ייחלנו....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
