תודה על שזכיתי להגיע לגיל 17. תודה על שאנשים נפטרים בסיבה טובה. תודה על שאנחנו זוכים להתלונן על הכלכלה המחורבנת במדינה. תודה על שלפעמים אני הולכת לישון עם דמעות בגלל בעיות של ילדות. תודה על שכל בוקר מחדש אני רואה אור בוקע מהחלון. תודה על שאני עומדת לסיים תיכון עם תעודת בגרות. תודה על שאני זוכה ללמוד כל יום מחדש. תודה על זה שאני זוכה לקרוא ספרים, ולשמוע מוזיקה ולרוץ ולבכות ולצעוק ולאכול ולחטוף שפעת ולהתנשק עם חבר שלי ולהיפגע מחבר שלי ולהתרגש מסרטים ולחגוג חגים ולצאת עם חברות ולהיכשל במתמטיקה ולנשום. כל בוקר מחדש אני נושמת, ופוקחת עיניים, ומתלוננת ומאחלת לאמא יום נעים ורבה עם אחי. אתם כבר לא פותחים את העיניים שלכם, או נושמים. אם לא הייתם אתם, כנראה שלא היו לי הורים ולא הייתי אני ולא הייתה לי את מדינת ישראל שאני אוהבת יותר מאת החיים שלי. סליחה שאתם מתים, וסליחה שההורים שלכם צריכים לבכות כל יום בשביל שאני אשן בשקט. סליחה שאני לעולם לא אוכל לעשות את אותו הדבר, ולשים את חיי כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. סליחה על שאין לי מילים כדי להביע תודה והערכה ועצב והערצה. סליחה על שלא תזכו להתחתן ולהביא ילדים ולהזדקן ולהתכער. סליחה על שלא תשמעו עוד שיר ועל שלא תקראו עוד ספר. כל שנה אני מצליחה להתמודד עם היום הזה פחות. כל שנה העצב נהיה יותר עמוק אך מנגד, גם החיבור למדינה. בזכות כל הנופלים יש לי היום מדינה שאני אוהבת יותר מכל. אני כל כך רוצה להתגייס לצה"ל ולתרום את עצמי למדינה. תמיד כולם אומרים לי "עזבי אותך תרומה, תתרמי לעצמך, תפיקי משהו לעתיד מצה"ל" ואני תמיד מתעצבנת, כי איך אני יכולה לחשוב על העתיד כשלכל חללי מערכות ישראל העתיד נקטע ברגע? אני רוצה להתגייס לצה"ל ולתת את הכל כמו שעשו אחרים לפני, ועוד יעשו אחרי, ובשביל עתיד צריך קודם כל לחיות. את זה כולם שוכחים בימים רגילים. בימים כאלה מתפוצץ לי הראש ממילים ורגשות וסיפורים ודמעות ואני רוצה לקלוט הכל ובסוף יוצא שאני לא מסוגלת להכיל שום דבר. לא מסוגלת לכתוב מה קורה לי באמת. לא מסוגלת להביע תודה. תודה לכל החיילים המדהימים שהקריבו, מקריבים ויקריבו את חייהם למען המדינה המדהימה הזאת עם כל הפאקים שבה. וסליחה. 

שכחתי לציין במהלך הפוסט אז אני מוסיפה את זה עכשיו- היום בטקס האחרון שלי כתלמידה הגיעו המון חיילים ובוגרי בית הספר על מדים. כששרנו את התקווה ובזמן הצפירה כולם חבשו את הכומתא שלהם, כל אחת בצבע אחר, כמו גם המדים שהיו בצבעים שונים. כולם כל כך שונים, אבל בזמן הצפירה כולם עומדים דום ומצביעים ולא יכולתי שלא להתמקד בזה ולספוג לרגע את האחדות והכבוד והגאווה. כמה שירים מקסימים שאני מרשה לעצמי לשמוע רק היום:

https://www.youtube.com/watch?v=IKDWRWqPS3s

https://www.youtube.com/watch?v=pEwA8VPsn2Q

https://www.youtube.com/watch?v=GIByyi2_-6Y

https://www.youtube.com/watch?v=lL9eJjDiKK8