זה בכלל לא פייר כלפייך, שאתה מתעלם ממבוכות ונפתח אליי עד הסוף. אני מרגישה קצת מגוחכת שאחרי כל הזמן הזה ואחרי כל מה שעברנו, אני לא מצליחה להיות אני במלוא מובן המילה. לא לגמרי מצליחה להציץ מבעד למסיכה, או לאפשר לך לעשות את זה. אבל אני באמת אוהבת אותך, באמת שמחה שיש לי אותך. אני נזכרת בזה בכל פעם שאני מסתכלת על המבט הטוב שלך, ועל העיניים הרכות שלך שמביטות מעבר לבגדים ומעבר לכל השכבות. אני נזכרת בזה בכל פעם שאני שומעת את השם שלך. אני מרגישה את זה בכל פעם שפעימות הלב שלי מואצות כשאתה שולח הודעה. אני לנצח אתחבט בשאלות למה דווקא אני? ולמה אתה עדיין אוהב אותי למרות שאתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל להרגיש אחרת? אבל כולם אומרים שצריך לחיות את הרגע. אז תודה על עכשיו. לא יודעת מה יהיה מחר או עוד שבוע או כשתתגייס או כשאני אתגייס, אבל כמה טוב שיש לי אותך.

בכלל לא אופייני לי, דיבורי אהבה. אבל הרבה דברים אינם אופייניים יותר מאז ינואר.