12 שנות הלימוד שלי כבר תמו ואני לא חוזרת מחר לבית הספר. לא יודעת אם ניתן לומר געגוע, אבל אני בהחלט מעריכה את 12 השנים האלה ומודעת לעובדה שעוד אתגעגע (או לפחות ככה כולם אומרים, אני מאמינה). זה אומר שעכשיו אני ממש צריכה למצוא תכלית לעצמי עד הגיוס. יש שיפרשו את זה כעצלנות או חוסר יכולת להיות עצמאית אבל הסיבה האמיתית לחוסר המעש מתחלקת לשניים: פחד וחוסר בטחון נוראי. בינתיים אני משלמת על זה בכך שאני לא מסוגלת להיות עצמאית אבל גם לא לקבל עזרה מההורים (נדמה לי שלזה קוראים קירחת מכל הכיוונים או לוז-לוז סיטואיישן). אניווייז, אני יכולה לעזור לעצמי בכך שאגש לתיאוריה ואתחיל שיעורים (שיממן אבא רק כי הוא הבטיח לי מגיל 15) ואסיים עם כל המעמסה הזאת של המיונים בצבא (להגיד שאני לא מרוצה יהיה האנדרסטייטמנט של העשור). עד אז, אני סוג של עולב עם רגליים שחייו החברתיים ומצבו הכלכלי שווים לכלום ושום דבר, דווקא בתקופה שלפני צבא- בה לכאורה אני אמורה להינות הכי הרבה. ולאותו עניין מהיבט קצת אחר- החרא הקטן חוזר לבית ספר, מה שמותיר לי קצת זמן נוסף עם המחשבות האובדניות בכאילו שלי ועם האופציה להסתובבות בעירום או יההה. 

על הדרך אני מאחלת לכל התלמידים שנת לימודים פורייה ומוצלחת, בתקווה שעד אמצע השנה לא יבטלו לכם את כל המבחנים והבגרויות ותשארו משועבדים לטכנולוגיה ולעובדה שאנחנו דור ששווה לתחת. גוד לאק