"את מסתירה ממני דברים?"

"כן. גם אתה"

"לא אני לא, מה למשל אני מסתיר?"

"אם הייתי יודעת זאת לא הייתה הסתרה. בכל אופן, שנינו מסתירים וזה בסדר וזכותנו"

מה שאני מתכוונת לומר בפוסט הזה, זה שאין דבר כזה לא להסתיר מבן אדם בין אם מדובר בהסתרת מידע מכוונת או לא, כולנו מסתירים. 

מבחינתי ישנן שתי אופציות לקבל את העובדה הזאת:

1. להיות פוסי ולכעוס על זה כי אני פשוט חייבת לדעת הכל

2. לקבל את זה ולהעריך את זה בתור דבר שבסך הכל מאריך מערכות יחסים.

וברוח הדברים, סיפרתי לך שאני שונאת ימי הולדת ופורים "כי אלו ימים בודדים ועצובים". שאלת אותי אם הייתי בודדה בפורים שעבר למרות שהיינו יחד ועניתי שחלקית (היוש הסתרת מידע). הימים האלה מזכירים לי שאנשים לא זוכרים אותי. גם אם זוכרים, אני פשוט לא מספיק שווה את המאמץ כבר. לא שווה את השיחה, את עלות המתנה, את הזמן. פורים 2012 בקלות נכנס לרשימת החוויות הנוראיות והבלתי נשכחות שלי: כל הבנות קובעות להיפגש בבית של ל' על מנת לנסוע במונית לבית של ש' (כי היא גרה רחוק) ולהתארגן יחד. אני מאחרת בשתי דקות בדיוק. כולן לוקחות מונית ואני כמו כלבה עזובה דופקת בדלת של ל' שעה ואז מחליטה להתקשר. "וואי פאק שכחנו ממך מצטערות טוב את יכולה להגיע איכשהו?" בשנייה הזאת ניתקתי, לבד ברחוב ב8 בבוקר אני מתחילה לבכות והדמעות האלה הן העלבון הכי נוראי שהרגשתי אי פעם. אני מתיישבת על הרצפה ובוכה, בידיעה שערימת השחור שהייתה לי בעין מטיילת לי כעת על כל הפנים והצוואר. ואני יושבת רבע שעה ובוכה עד שאחת השכנות יוצאת עם כוס מים וממחטות. באותו רגע אני מרגישה הכי עלובה ועצובה שיש. והן מתקשרות ואני מתעלמת וממשיכה לבכות. מה שקרה אחר כך לא משנה, ואני חד משמעית אזכור את זה לנצח. כבר עברה מעל לשנה ואני עדיין בוכה בכל פעם שאני נזכרת כמה קטנה הרגשתי באותו בוקר מסריח. 

וזה משהו, יקירי, שככל הנראה לעולם לא אהיה מסוגלת לספר לך. אני כל כך מתביישת בכמה שיצאתי קטנה וחסרת משמעות באותו בוקר. אז כן, זה בסדר כשאתה מסתיר ממני דברים שלא נוח לך נכון לעכשיו לדסקס עליהם. כל מה שאני מבקשת זה שזה לא יגרום לך לשום אי נוחות. 

אוף איזה לילה מדכא זה, לאן מתעלים כל כך הרבה חרא?

*ברוך הבא חודש יומולדת*