לשירה היה חודש מזעזע. שירה בכתה לא פעם ולא פעמיים. שירה רבה עם בן ואז הראתה לי את שטף הדם מתחת לשיער "את יודעת, שטפי דם הם למעשה דימום פנימי" אמרתי לה בניסיון לשבור את הקרח. אני מכירה אותך בדיוק שירה, ולמרות שזה לא היה מצחיק אף אחד אחר, אנחנו חטפנו מכה או שתיים אז צחקנו על זה. אבל זה בסדר, כי עכשיו למדנו להחזיר. אפילו שאנחנו שתי בחורות די קטנות, אנחנו לא פראיריות. זה גם בסדר כי עכשיו אני יודעת בדיוק איזה גבר אני לא רוצה בחיים שלי. במקרה שלך, איזו אישה. ואז הגיע החג והיית שיכורה בטירוף אפילו שהתחלת את הערב אצל משפחה. גם אני כבר הייתי מעט מסובבת בסביבות אותה השעה. ההבדל הוא, כמו שאת בעצמך ניסחת, הוא ש"היין מקהה את הכאב, פיזית ונפשית" אצלך, אבל אצלי הוא מעצים את התחושות. לפעמים נדמה לי ששירה פיתחה אלכוהוליזם משני ונסתר, שרק מי שמכיר אותה טוב טוב ישים אליו לב. אבל את בעצמך אמרת לי "הפריווילגיה לכאוב תשוב אלינו רק בעוד שבעה חודשים", אז בואי ולא נכאב ביחד. רק עוד שבעה חודשים. 

אני כבר כמעט והפסקתי, נשבעת.