"עם כל היין הזה שזורם לך בדם, לא אגע בך גם אם תבקשי"

"don't hold your breath"

"את עוד תבקשי, את תראי"

חייכתי אליו חיוך לגלגני והנעתי את עצמי הרחק ממנו לצלילי המוזיקה שפוגעת לי בעור התוף אבל מרימה לי את הווייב יותר מכל דבר אחר שקורה בתקופה האחרונה. יש קלישאה כזאת שטוענת שיש בחורות שאין להן מושג שאלכוהול עולה כסף במועדונים, וקלישאות הן כאלה מסיבה. האלכוהול זורם מסביבי בקצב מסחרר ואני מוצאת את עצמי הפוכה, אבל הכי מודעת מבין כל שאר הבנות. אז אני מפסיקה לשתות וכעבור זמן מה חוזרת אליי חלק מהיציבות שאבדה לי באלכוהול. מימיני אדל דבוקה לקיר עם איזה יחצן שמבחינתו כנראה גיל זה באמת רק מספר, מלפני נטע עם איזה תייר אמריקאי שבטוח שישראלית זה ההישג הבא שלו להלילה ומשאר צדדיי המצב הוא דומה. 

"תבקשי" הוא לוחש לי לאוזן (או לעורף?) 

"אוקיי. תיקח אותי הביתה?"

"לא לילד זה פיללתי"

"משפחה לא בוחרים" 

"אבל עם מי להתעורר במיטה מחר דווקא כן"

"אז מה לגבי הטרמפ שלי?"

הוא לקח אותי הביתה, לא נגע בי אפילו קצת. והוא צדק, באמת ביקשתי בסופו של דבר. קיוויתי שהוא לא יענה בחיוב לתחנוניי, כי אז אדע שהוא באמת מי שרציתי שיהיה. אני לעומת זאת, אכזבה שמיועדת כבר לפוסט אחר.