זה בכלל לא פייר כלפייך, שאתה מתעלם ממבוכות ונפתח אליי עד הסוף. אני מרגישה קצת מגוחכת שאחרי כל הזמן הזה ואחרי כל מה שעברנו, אני לא מצליחה להיות אני במלוא מובן המילה. לא לגמרי מצליחה להציץ מבעד למסיכה, או לאפשר לך לעשות את זה. אבל אני באמת אוהבת אותך, באמת שמחה שיש לי אותך. אני נזכרת בזה בכל פעם שאני מסתכלת על המבט הטוב שלך, ועל העיניים הרכות שלך שמביטות מעבר לבגדים ומעבר לכל השכבות. אני נזכרת בזה בכל פעם שאני שומעת את השם שלך. אני מרגישה את זה בכל פעם שפעימות הלב שלי מואצות כשאתה שולח הודעה. אני לנצח אתחבט בשאלות למה דווקא אני? ולמה אתה עדיין אוהב אותי למרות שאתה מכיר אותי מספיק טוב בשביל להרגיש אחרת? אבל כולם אומרים שצריך לחיות את הרגע. אז תודה על עכשיו. לא יודעת מה יהיה מחר או עוד שבוע או כשתתגייס או כשאני אתגייס, אבל כמה טוב שיש לי אותך.

בכלל לא אופייני לי, דיבורי אהבה. אבל הרבה דברים אינם אופייניים יותר מאז ינואר. 

מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי חלום להיות מתעמלת. כמובן שבמדינה כמו ישראל, בה ענף התעמלות בכללי וקרקע בפרט הוא לא כל כך מפותח קשה להגיע לרמות הגבוהות, אבל עדיין, תמיד חלמתי להיות מתעמלת. לא בשביל תחרויות, לא בשביל מקצוע- בשביל הנפש. אני זוכרת שבכיתה א' החלטתי שאני מתחילה להתעמל בעצמי, הייתי עושה אימונים ברחבת בית הספר בהפסקות, בסלון, הייתי מסתובבת ברחוב ומחפשת מבני בטון שמדמים קורה, קניתי בגד גוף וככה סיגלתי את עצמי לחיים ספורטיביים. עד שהגיע גיל שבו כבר הייתי מסוגלת להסביר לאמא שאני רוצה להירשם לחוג ומכיוון שאיכשהו לא היה באשדוד חוג התעמלות קרקע, היא רשמה אותי להתעמלות אומנותית. לא הייתה מאושרת ממני ביום הראשון בחוג, הגעתי עם קוקו מתוח מתוח ובגד גוף סגול שאני עדיין שומרת ואשמור לתמיד. הכרנו את המורה והתיישבנו על מזרונים בשביל להתחיל בחימום. כבר בחימום המורה הסבירה לנו איך עושים שפגט ואני זוכרת שאני הייתי היחידה שהצליחה, ועל כך המאמנת שיבחה אותי. אני אפילו זוכרת את המילים המדיקות שהיא אמרה לי. הזמן עבר והמשכתי להתאמן עד שנגמרה השנה, ואז נרשמתי לקייטנת ההתעמלות (או מחנה אימונים) של נבחרת אשדוד. שם כבר הכרתי בנות מבוגרות יותר ומנוסות יותר, כאלה שמחזיקות במדליות ונוסעות להתחרות ברחבי העולם, וגם כאלה בגילי. אז הכל נהיה רציני יותר ואפילו הייתי בתחרות אחת שבה זכיתי מקום שני (ואז קיבלתי מדליה של מקום שלישי, התביישתי לדווח על הטעות ועד היום אני מחזיקה בה). הכושר הגופני שלי היה מעולה, מצבי הפיזי היה אידאלי והאימונים (ארבעה ימים בשבוע, 6 שעות כל יום) היו כיפיים ומלאי עשייה. אז הגיעה תקופת ההרשמות לשנה החדשה ואמא כבר לא רשמה אותי יותר. היא אמרה שזה מתאים לבלרינות רוסיות ולא לי. אני המשכתי להתעקש (במשך שנים, למען האמת) והיא המשיכה להגיד לי בחוסר רצון וכוונה שהיא אכן תרשום אותי "בהזדמנות" וזה לא קרה. ואני תמיד כעסתי ותמיד אכעס על זה, דרמטי ככל שישמע. מאז ומתמיד אהבתי ספורט וזה נושא שקרוב לליבי בצורה יוצאת דופן, ספורט בעיניי זה דבר יפה ומרגש ומחייב ומעצב בני אדם, מאחד אותם, מאלץ אותם לעבוד קשה ואף עושה טוב על הלב. וממני נלקחה האפשרות להצליח בזה. התאהבתי בהתעמלות מאז הפעם הראשונה שצפיתי באולימפיאדה, וראיתי כמה חוזק והתמדה זה דורש, כמה יופי יש בזה וכמה טוב זה עושה לגוף שלנו. היום אני כבר עוד מעט בת 18, מסיימת י"ב עוד בגרות אחת וכבר יש בידי את האפשרות לעשות את זה למען עצמי, למרות שמעולם לא באמת נטשתי את זה. מבחינתי אין דבר כזה מאוחר מדי, ואני מוצאת את עצמי שוב בכיתה א', מחפשת רק איפה לעשות שפגט ואיפה להתגלגל על הקורה. אני לומדת בעצמי, גם אם זה נשמע מוזר ומיותר ואני נהנית ומודה לעצמי מכל רגע על שמעולם לא הפסקתי לאהוב את ההתעמלות.