לפני כן היינו בסדר, באמת. מבטיחה שכבר התרגלתי לאזעקה. מבטיחה שזה לא משנה שנפל גראד בבית הספר שלי, הוא היה ריק. מבטיחה שאני מסוגלת להסתכל על הצד החיובי בלרוץ במורד המדרגות אל עבר המקלט ב3 בלילה, זה שורף קלוריות. מבטיחה שלא יהיה לי אכפת להמשיך לחיות ככה. אני יודעת שלא ישנתי כבר 14 לילות כמו שצריך, מפחד שלא אשמע את האזעקה ולא יהיה מי שיעיר את כולם. אני מוכנה לא לישון עוד הרבה לילות. אני יודעת שלא התקלחתי כמו בן אדם כבר 14 יום, אבל עדיף שאני לא אתקלח מאשר אתם. לפני כן היינו בסדר. לפני כן עוד נותרה בנו טיפת חוסן להפגין, אבל עכשיו כבר אין. ביומיים האחרונים החוסן הזה שלנו נעלם כלא היה ובמקומו הגיע הפחד. הפחד מזה שהאוצר הכי יקר שלנו נמצא בגיהינום עלי אדמות. אני לא יכולה לחשוב עליכם במשך דקה מבלי לחוש את המועקה הכבדה הזאת, שאופפת מדינה שלמה מזה שלושה ימים, מאז שנכנסתם לרצועה. היום הלכתי לעבודה, אני כבר לא מפחדת מאזעקות ברחוב אם יש לידי אנשים. כולם נראו לי חנוקים, מיואשים, נפולי פנים. עצובים, מודאגים, טיפה יותר מקומטים. מה שראיתי היום זה מדינה כואבת. מדינה דואגת. מדינה שמנסה, למרות שעכשיו זה הכי קשה. כי הלוחמים שלנו, היקרים לנו מכל, הילדים והאחים והאבות והבנים שלנו, רצים אל עבר התופת. מתבצרים בחזית האש. שמים את חייהם בידו של מי שהולך לפניהם. היום הלכתי לעבודה, כי אני כבר לא מפחדת מאזעקות, אני מפחדת מהמחשבות. באיזשהו שלב נשברתי ונכנסתי למחסן כדי להתפרק קצת. אחרי שבכיתי כאילו אני תינוקייה שלמה, יצאתי החוצה כדי לעזור ללקוחות. "אתן מסתדרות?" חייכתי עם דמעות ועיניים אדומות. "את מסתדרת?" שאלה אותי הלקוחה. לפני כן היינו בסדר. באמת. מבטיחה שכבר התרגלתי לאזעקה. 

לוחמים שלנו, יקרים שלנו, תודה. אני אוהבת ומודה לכם על אהבתכם למולדת. על חוסר האנוכיות, על האומץ שיש רק לכם, יחידות סגולה. 

גיבורים שלנו, סליחה שנאלצתם לחרף נפשכם בקרב, לעולם אהיה אסירת תודה.

משפחות שכולות, סליחה שנשמות יקיריכם נעקרו מתוך גופם בידי רוצחים טיפשים ומוגי לב. תודה לכם, שהענקתם לעולם, ולו לזמן קצר, כאלה פרחים. 

כי כולנו שומעים אופנוע וחושבים שזאת אזעקה

כי כולנו שומעים דלת נטרקת ובטוחים שהייתה נפילה ללא אזעקה

כי כולנו שומעים חדשות בלי סוף

כי כולנו שומעים שהייתה אזעקה ביישוב אחר ואז אומרים "אנחנו הבאים בתור"

כי כולנו מתקלחים בדרכים משונות רק כדי שלא נצטרך לצאת למקלט עם מגבת

כי כולנו מפחדים ללכת להשתין

כי כולנו מתקשרים לחצי עולם אחרי כל אזעקה ואז מתעצבנים כשהקווים נופלים

כי כולנו מקללים את עורכי החדשות על ששמו אזעקה מוקלטת

כי כולנו נוהגים ותוך כדי מתכננים לאן נברח אם תהיה אזעקה

כי כולנו ישנות עם חזיות כבר חמישה ימים

כי כולנו נאלצים לשים פתאום פיג'מות נורמליות 

כי כולנו במעצר בית

כי כולנו לומדים להכיר מדי שנתים את שמותיהם של כל כתבי החדשות בכל הערוצים

כי כולנו נהיינו פוליטיקאים חסרי סובלנות בשקל

כי כולנו נלחצים כבר מכל פיפס, למרות שאנחנו בד"כ לא חרדתיים בכלל

כי כולנו חרדים לכולם כל הזמן

אולי לא באמת כולנו, אבל רבים מאיתנו. אולי אני לא באמת טיפוס חרדתי, אבל יש לי את הנפילות שלי. ופעם בשנתיים לערך, אני מרשה לעצמי לפחד קצת. לפעמים אני בוכה ולפעמים אני הכי חזקה ובטוחה שהכל בסדר, תלוי מתי תופסים אותי. לפעמים אני משחקת אותה אמיצה ואז השכנה ממול תופסת לי את הרגל כדי שתפסיק לרעוד. לפעמים אני שומעת את האזעקות גם מאשקלון, ורואה את היירוטים של גוש דן וכולי מתלהבת כמו ילדה קטנה. לפעמים אני מצליחה להבדיל בין יירוט לבין פגיעה ישירה רק ע"י הצליל. לפעמים אני נקלעת לוויכוחים פוליטיים שנשמעים טוב על הנייר אבל בפועל זאת רק אני ועוד חברה מנסות למצוא כל היגיון בעולם שבו יורים כדי להרוג. כבר שלושה לילות שאמא מציעה שנעשה משמרות בלילה, אבל אני נשארת ערה כל הלילה כי לא בא לי להעיר אף אחד למשמרת שלו. אתמול החבר הגיע לאפטר ומזמוז סוער נקטע ע"י אזעקה שאפילו לא הסתיימה וכבר היו יירוטים. שלשום דאגתי נורא לדודה שלי אחרי שנפל גראד בשכונה שלה ובישרו (לשווא) שיש פצוע אנוש ברכב. 

אני גרה באשדוד, לפעמים קשה אבל רב הזמן אני רק רוצה שנפעל בחכמה ולא נמהר לסיים את המלחמה. 

אני לומדת בת"א ופספסתי כבר מבחן ויום לימודים, אבל זה לא משנה כי אני רגועה יותר בבית, כשאני יודעת שכולם בטוחים ונזהרים בזמן האזעקות.

אני כותבת בישרא, כי אולי אקרא את הפוסט הזה בעוד כמה שנים ואצחק על זה שבכלל הייתה מלחמה כזאת. 

הלוואי ונחזור לשגרה, אבל לא חייב למהר. הלוואי ויהיו לנו ימים טובים ושקטים:)

הלוואי ואתחיל להבין משהו בבית משוגעים הזה שנקרא מדינת ישראל