התלבטתי איך לפתוח את הבלוג החדש שלי. מה להגיד, איך להגיד, אילו סודות לחלוק. כי סודות אלה הם סודות אמיתיים. מהסוג שאתה לא מספר לאף אחד, ומצד שני רוצה שכל מי שפותח את המחשב יראה. אז אני פשוט אגיד מה שיוצא לי. לאט לאט, כי יש לי הרבה לומר, והכל מתערבל לי בראש.

קודם כל אני רוצה להציג את עצמי. אני מישל, וחלומי הגדול ביותר הוא להיות אנורקסית. לא רזה, אנורקסית. חלומי הגדול הוא לא להיות מפורסמת, עשירה או מאושרת. אלא בעלת התואר "אנורקסית". לאוזניים שלי זה לא נשמע שם של מחלה, אלא מחמאה. תמיד רציתי שיחמיאו לי במילה הזו. לא יפה, לא חכמה, לא חמודה. אנורקסית. אין מחמאה גדולה מזאת. כי אין קללה כואבת יותר מ"שמנה". שתי מילים, הפכים גמורים. וההשפעה על האוזניים והלב שונה כל כך.

אפשר להגיד שיש לי הפרעת אכילה כבר הרבה מאוד שנים. אני חושבת שההרעבה העצמית הראשונה שלי הייתה לפני כ-10 שנים. מאז אני חושבת שהרעבתי את עצמי 10-20 פעם. אני זוכרת שזה היה למשך שבועיים. עד שטעמתי זית ירוק מהחביות האלה שיש בסופרים, שמראים את הסחורה שלהם כאילו היא חינם. תמיד אהבתי את אלו. הנקודה היא, שכל פעם ב10-20 פעמים שהרעבתי את עצמי, נשברתי בסופו של דבר. אף פעם לא החזקתי מעמד יותר משבועיים. למרות זאת, נשבעתי שאני אנסה שוב ושוב ושוב עד שאצליח. עד שאשבור את המחסום של הפיתויים. עד שאני אוכל להגיד לא רק "לא רוצה לאכול", אלא גם "לא יכולה לאכול". אני רוצה לעבור את השלב שבו אני חושבת על אוכל. ואני חושבת שכל פעם זה נהיה יותר ויותר קל. שלשום התחלתי שוב ניסיון חוזר של הרעבה עצמית, ואני בכלל לא חושבת על אוכל, לעומת פעם שעברה, לפני חודשיים בערך, בה במשך השבוע הראשון רק חשבתי על אוכל. הפעם זה יותר קל. אולי הפעם זה יצליח.

החלק הכי גרוע בעודף משקל, זה ההשפלה. במיוחד אם הייתי תמיד ילדה רזה מאוד. ואז פתאום התחלתי להשמין. עוד ועוד. וזה משפיל כל כך להפוך מהרזה לשמנה. וההורים שלי שמדברים על המשקל שלי ועל השומנים שלי, איך הם חושבים שיש להם זכות?! למשל, אם אני אומרת שאני לא מצליחה להגיע לנקודה מסויימת בגב כדי לגרד, אבא שלי אומר לי שזה בגלל כל השומנים. האמת, אני כבר כמה שנים מעבר למצב שבו אני נעלבת ונכנסת לדיכאון למשך שבוע לפחות. אני פיתחתי קצת עור, ואני כבר לא נפגעת מדברים כאלה. אבל אני כן מאוד כועסת. רותחת. כאילו שלהם אין עודף משקל, ויותר ממני. מאיפה הזכות להגיד זאת עליי? אני לפחות מנסה. אני ניסיתי דיאטות, גם עם דיאטנית, ספורט, כדורים, אבל איכשהו נראה שכלום לא משפיע. אני לא מצליחה לרדת במשקל. וזה מתסכל. כך שהגעתי למסקנה שהדרך הטובה ביותר היא אנורקסיה. ומאז אני אובססיבית. אני רוצה להיות אנורקסית. אני רוצה שיקראו לי אנורקסית. ואני רוצה לנקום באנשים שקוראים לי שמנה ולהאשים אותם שהם דחפו אותי לזה. ואני רוצה לצחוק מכך. להגיד להם שזאת אשמתם. אבל אני לא בטוחה שזאת אשמתם. זה משהו שאני פשוט מתחברת אליו מאז שהבנתי שזה אפשרי. אני רוצה להיות החברה הכי טובה של אנה. אני רוצה להתחתן איתה, כי גם ככה אני לא רוצה להתחתן עם אנשים בשר ודם. אין לי הרבה שאיפות בחיים. פשוט להיות אנה, המודל לחיקוי שלי. אני יודעת שהיא תביא לי אושר. אני יודעת שהיא תשמח אותי יותר מכל בחור, חברה, הורים, כסף או השכלה. להיות אנה זה הדרך לחיות יותר טוב עם עצמי. כי אחרת החיים לא שווים בעיניי. החיים שלי לא שווים הרבה אם אין לי את הדבר שגורם לי אושר. ואנה גורמת לי אושר. אני נהנית להגיד שאני מרעיבה את עצמי. אני כל כך נהנית לקחת אוכל לחדר שלי, לזרוק את מה שיש בצלחת לתוך הפח אשפה ולכסות, כדי שייראה שאכלתי אבל בלי לאכול. החוכמה היא לשים בפח הזבל שקית אשפה כהה כדי שהאוכל לא ייראה מבחוץ, ואז לכסות בשכבות של דברים אחרים שאת רוצה לזרוק. אני בדרך כלל משתמשת בעיתונים. כי יש הרבה מהם, וגם ככה הם צריכים ללכת לזבל. דברים אחרים שבאים בשקיות, כמו חטיפים וממתקים, אני מחביאה בעומקי ארון הבגדים שלי. מכסה היטב כדי שלא ייראו.

יש לי עוד הרבה להגיד. אבל בינתיים אני אסכם בזה. מקווה שתמשיכו איתי ובמסעי. שיהיה לכם יום רזה וחסר אוכל!