נראה שאנשים לא מבינים. פשוט לא מבינים מה זה הפרעת אכילה. אומרים לך להפסיק להיות מטומטמת, להפסיק להרעיב את עצמך. אבל זה לא פשוט כמו שאנשים חושבים. אנשים חושבים שזה שחור-לבן. שפשוט ניתן להגיד למישהי שזה לא בסדר וזהו. אז בואו אני אגיד לכם מה זה להיות בראש אנורקטי. שלי לפחות. ואני אספר לכם למה אני עושה את זה. אני לא עושה את זה בשביל הכיף, או שיעמום, או בגלל שאני טיפשה. זה לא התחיל סתם ככה. לא התעוררתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות אנורקסית. הפרעת האכילה שלי התחילה כבר לפני שנים. לא פתאום, אלא ברגע שנהייתי מודעת לגוף שלי. איכשהו לפעמים כשאנחנו קטנים אנחנו לא רואים את התמונה המלאה. אני למשל, לא הערכתי את הבטן השטוחה שלי. ראיתי את זה כמובן מאליו ולא חשבתי שיכול להיות אחרת. לא התעסקתי עם הגוף שלי יותר מדי, כי פשוט לא הייתי מודעת. ואני מרגישה שהרזים מבינינו לא מודעים גם כן. הם חיים להם בעולם בו להיות רזה נעלם מהעין בגלל שלא שמים לב אפילו למתנה שקיבלו. כמוני, גם הם הרזים לא מבינים מה זה להרגיש ולהיראות שמנה. קל להם להגיד לך שלא צריך להרעיב את עצמך. הם לא מבינים איה דיכאון זה לעמוד מול המראה ולראות שחור. לראות פסימיות, חוסר מזל, חוסר צדק וחוסר קבלה שלך.

יש לי הפרעת אכילה כבר כ-10 שנים. לא ידעתי על זה עד לפני כמה שנים, כשהבנתי שיש לי הפרעת אכילה. אבל אחרים חושבים שזה כזה קל להעלים את המחשבה הזאת על הגוף שלך. חושבים שאם יגידו לך שזה לא בסדר אז ההפרעה תיעלם. היא לא תיעלם. לא בקלות. עובדה שאני נלחמת בה כבר המון שנים. זה לא שפתאום התחלתי להרגיש טוב עם הגוף שלי ואז פתאום חזרתי להיות מופרעת. זה נמשך שנים, ללא הפסקה, ולא פשוט לא ניתן לרפא את זה סתם ככה. זה אובססיה. אובססיות לא ניתן לרסן בקלות כמו שחושבים על אובססית המשקל. ואני אובססיבית. לגמריי. אני חושבת על הגוף שלי והמשקל שלי כל שעה של כל יום כבר שנים. אני תמיד חושבת עם איזה בגד אני היראה יותר רזה; כשאני עומדת, יושבת או שוכבת, אני תמיד חושבת באיזה תנוחה להיות כדי שלא להיראות שמנה, או כדי להיראות יותר רזה; כל פעם שאני לוקחת אוכל אני חושבת על כמה שאני נוראית. האם כדאי לאכול, האם לוותר, או לאכול, ולאכול עד הסוף; ותחושת האשמה לאחר שאכלתי קליפת מלפפון היא נוראית. ההרגשה שהלך עלייך ובא לך למות, רק בגלל שאכלת קליפת מלפפון. זה כמו לרצוח מישהו ואז להרגיש את האשמה הנוראית. המצפון שלך גובר על יתר מחשבותייך. רוב המחשבות שלי במשך היום הם על המשקל שלי. אני לא שולטת בזה, אני לא מבקשת את זה. לפעמים אני אפילו לא שמה לב שאני עושה את זה מרוב שאני רגילה לזה.

הפרעת אכילה ואנורקסיה לא תמצאו רק בגיל הנעורים, אצל נערות. זה יכול לקרות גם בגיל 20, 30 ו-40. וזה יכול לקרות גם לבנים, לא רק לבנות. וזה יכול לקרות לכל אוכלוסיה, לכל גזע. זה יכול לקרות בכל מקום בעולם. כי הפרעת אכילה אוכלת אותך מבפנים. אירוני לא?

ואני רוצה שתדעו. דיאטות ניסיתי כבר. הייתי אצל דיאטנית 3 פעמים. עשיתי ספורט, שתיתי הרבה מים, עשיתי הכל כמו שצריך. אבל המשקל שלי לא השתנה. ולא, זה לא שהמשקל מקולקל. עשיתי בדיוק מה שצריך אבל כלום לא זז. התאמצתי כל כך לעשות את זה נכון, אבל כשכלום לא קורה זה די מייאש. ברגע שהבנתי שבהרעבה אני אמנם מורידה לאט אבל לפחות מורידה, לעומת דיאטה מושגחת בה המספר בתוך המשקל לא משתנה לא משנה כמה אני מתאמצת, הבנתי שאני צריכה משהו קיצוני יותר. מדהים אותי שכדי להוריד לפחות קצת מהמשקל אני צריכה לא לאכול בגלל. אם אני אוכלת קצת אני עולה במשקל. אבל אם אני לא אוכלת אז אני לפחות יורדת משהו.

בנוסף, אין לי אפשרות לעשות ספורט הרגע, בגלל איזה משהו ברגל שקרה כנראה בגלל ספורט (עוד הפעם אירוניה). אבל הייתי עושה ספורט לפני. הייתי אתלטית אפילו. אבל זה נעלם ועכשיו אני לא יכולה לחזור לזה. וגם אם אוכל, זה לא יעזור לי. כי הגוף שלי עקשן ביותר. תרופות בקושי עובדות עליו.

אז פניתי לאנה. כי אין לי ברירה. אני לא רוצה להיות שמנה כל חיי. אני לא רוצה להיראות כמו אמא שלי. ואני רוצה לציין שאני לא רוצה שיראו לי את העצמות. אני רוצה להיות מאוד רזה. ואם אני רוצה לרדת במשקל, מצטערת אבל אין לי ברירה. הפיתרון הבריא לא הולך, אז זאת האלטרנטיבה שלי. לא יעזור אם יגידו לי שזה לא בריא. אני רוצה להרזות וזאת הדרך שעובדת לי באופן אישי. אז תנסו להיכנס לנעליים שלי ותראו את המצב מהעיניים שלי לפני שאתם שופטים אותי. כי זה לא בא משום מקום, יש סיבות, יש מקור. ותבינו שהפרעת אכילה זאת הפרעה קשה שלא קל להיגמל ממנה. זה הפרעה איתה אני חיה כל שעה של כל יום. אי אפשר להגיד לי להפסיק וזה פשוט יקרה. אתם הרי לא אומרים לחולה סרטן פשוט להחלים. זה לא קל. זה כמו שקירח יגיד למישהו עם שיער ארוך להסתרק כל הזמן. לו אין קשרים, אז קל לו להגיד לאחרים במצב רגוע. כמו שקל לאנשים רזים להגיד לשמנים עם הפרעת אכילה להפסיק.

זאת הפרעת אכילה, ואני מודעת לזה. אבל כל עוד אין לי את הגוף שאני רוצה, ההפרעה תישאר. אף אחד שיגיד לי "לא" לא יכול "לרפא" אותי. כי זה בא מבפנים, ממש עמוק, זה שורף אותך, אבל לפעמים זה מה שנותן כוח. באמת, אם הייתי מרוצה עם הגוף שלי, כלומר אם הייתי רזה, אז לא הייתי פונה לאנה. לא הייתי מרעיבה את עצמי. זה בא מתוך תחושת הכרח. של חוסר ברירה וחוסר אונים. באמת שאני לא אחשוב שאני שמנה אם אני אראה שאני באמת רזה. אבל זה מה שנפל עליי, חוסר מזל שכזה, ועם זה אני צריכה ולהתמודד. לא רוצה, צריכה.