וואו
שנה ו3 חודשים
זה הזמן שעבר מאז שנגעתי בבלוג הזה
לפני כמה זמן החלטתי למצוא אותו.. זה היה כמו זיכרון מחיים אחרים, להיזכר פתאום שהבלוג הזה קיים.
מצאתי, וקראתי.
לא כתוב פה כלכך הרבה אבל בזמן שקראתי הרגשתי שאני קוראת דברים שאדם אחר כתב, מישהו שהוא לא אני.
אולי מי שפעם הייתי, אני כבר לא זוכרת.
לא זוכרת איך זה להרגיש כמו שהרגשתי אז, לא זוכרת מאיפה בא כל העצב הזה, כל הדרמה...
בזמן שאני קוראת רצים לי סרטונים מטושטשים בראש.. של מה שהיה
זה לא היה נעים, לא רציתי להיזכר. קראתי הכל עד הסוף, הרמתי את הראש כשסיימתי לקרוא ושרפו לי העיניים
אולי מהבהייה הארוכה במסך בלי לזוז, אולי כי ניסיתי לבכות.. אני לא יודעת
הרמתי את הראש מהמסך, העיניים שרפו, בהיתי בדלת לכמה שניות, סגרתי את המחשב ושכבתי.
שכבתי, בוהה בתיקרה, הרגשתי שאני ריקה ממחשבות, ריקה מתחושות, ריקה מרגשות.. פשוט, אין כלום.
זה בילבל אותי.. לא ידעתי מה לחשוב או מה להרגיש
זאת אני? ככה הייתי? ככה הרגשתי?
לא ידעתי אם מה שאני מרגישה עכשיו לגבי הבלוג הוא חיובי או שלילי
קמתי מהמיטה והחלטתי.
בטח שזה חיובי
השתנתי.
אני שונה לגמרי וזה שינוי נהדר וטוב ומדהים. השתנתי מאדם מדוכא ושחור ומסכן לאדם בוגר שחושב בהיגיון, החיים שלו נמצאים בידיים אך ורק שלו ולא של הסביבה, לא תלותית כמו פעם, לא דרמתית..
אני בנאדם
ולא צל.
אחרי כל המחשבות האלה החלטתי עוד החלטה.
אני פותחת בלוג חדש
הרי אני אדם חדש- אז אני צריכה גם בלוג חדש.
אבל רק כדי להבהיר.. זה שאני שונה לא אומר שאין יותר דרמה, עצב, התבכיינויות וכאלה...
למה? כי בבת מצווה שלי כשאמרו לי לבקש משאלה ביקשתי שהחיים שלי לעולם לא יהיו משעממים והחיים החליטו להעניק לי את המשאלה.
הרבה דברים קרו בתקופה האחרונה.. טובים ורעים, שמחים ועצובים, ועל הכל אני רוצה לכתוב בבלוג החדש שלי
אז אני נפרדת מהבלוג הזה ואיתו נפרדת גם ממי שהייתי אז ומתחילה מחדש
בהצלחה לי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
