בעוד עשר שנים אני אהיה בת 25, ואוותר על המשך המשפט ״כמעט 26״, כי בתקווה אני אפסיק להרגיש צורך להוכיח שאני בוגרת יותר מה שנדמה.
אני מדמיינת אותי באוניברסיטה או מכללה, בתקווה בבצלאל, לומדת משהו שימצה את היצירתיות שבי, אולי עיצוב מוצר ואולי אדריכלות פנים.
אני רואה את עצמי עובדת במקביל כמורה פרטית ועוד עבודה בחצי משרה נוספת, כדי לממן ולהגשים את מה שרציתי לעשות ולא עשיתי אף פעם, כמו:
ללמוד איטלקית.
לעשות פיתוח קול.
לטוס לראות הופעה של קולדפליי בחו״ל. לבקר בלונדון על הדרך.
לעשות קורס צילום ולהשקיע בכמה עדשות שימושיות למצלמה האהובה שלי, שתשרת אותי גם אז.
אני רואה אותי מתנדבת, אולי בצופים, אולי בפר״ח, אולי באות הנוער.
אני רואה את עצמי מקיפה את עצמי בחברים אמיתיים שאני מקווה שאמצא עד אז, ומשקיעה בקשרים שלי איתם. אני רואה אותי אופטימית ואהובה, בדירת שותפים, אחרי הצלחת מחאת האוהלים.
אני רואה את עצמי עם בן זוג אוהב, מדמיינת את החתונה. ולא, אין לי קלסר חתונה בטרם עת כמו מוניקה מ״חברים״, וגם לא יהיה כזה. (-;
אני רואה גת עצמי מרוצה, אפילו מאוד, אפשר לומר.
נכון שזה לא הרבה, מה שאני רוצה? זה אפילו כמעט ריאלי.