הוא מת. הוא מת. הוא מת. אני חוזר על המנטרה הזאת שוב ושוב ועדיין מסרב לעכל. אני מנסה לעצור את הבכי, ואז מבין שלא אצליח. זעקת כאב פורצת ממני, כל כך חזקה שהיא מפחידה אפילו את עצמי, מהדהדת בעמק הירוק, השמח להכעיס, הפרוש שם למטה מתחתי. אני קורס על ברכיי. "תקרא לאחות", הוא אמר. רצתי. כשחזרתי הוא כבר לא היה. הרגשתי ריק, חסר תחושה. ואקום. יצאתי מבית החולים בדממה, נכנסתי למכונית ונסעתי לדירה שלו. זה היה יום יפה כל כך. הוא בחר יום יפה לעזוב, כמה אופייני לו. אני מסובב את המפתח ונכנס. כשהיא הגיעה,הייתי ישוב מקופל בפינה. הסתכלה עליי בעיניים שרוצות לעזור. לא יכולתי לשאת את זה. קמתי, עקפתי אותה בהליכה בלי להסתכל, והשארתי אותה בפנים, עומדת תוהה בדירה של אחי לשעבר. הלכתי לאן שאני תמיד הולך כשהכל גדול עליי. עמדתי על ראש הצוק והסתכלתי למטה.

הוא מת. הוא מת. לבוש בחלוק בית החולים שאותו שנא כל כך. עם חבילת המאלבורו האדומה מונחת לידו, שעליה לא הסכים לוותר. למרות שהיא זו שבסוף גרמה למותו, היא גם היתה זו שהחזיקה אותו חי. לקחתי ממנו את החפיסה באותו הבוקר. אמרתי שמספיק. כבר לא היו בו כוחות להתנגד לי. עכשיו אני מתיישב על הקצה של המצוק, רגליי מתנדנדות בחוסר שליטה באוויר הפתוח. אני פותח את הקופסא. נשארו בה שתי סיגריות, ומצת שאוחסן בפנים. אני מדליק אחת ושואף נשימה ארוכה. משתעל. אף פעם לא אהבתי לעשן. אני שונא את זה. אבל האובדן כואב. אני קם.

הוא מת. אני לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, שנופלת מהיד שלי בזמן שאני קופץ.

נֶמָשִׁים

שלא זוכרת מה נתן לה השראה לכתוב את זה, 

כי זה היה די מזמן.