שיני הבינה שלי צומחות. אני חושבת כמה זה אירוני שלאנשים טיפשים כמוני צומחות שיני בינה. אני שוכבת על המיטה ובוכה בדיוק כמו תינוקת שצומחות לה השיניים. בדיוק ככה. השוואה אחד לאחד. כואב לי הפה, וכואבות לי הברכיים עם הדלקת והצוואר עם מבנה העצמות הדפוק והידיים והראש מסוחרר מלחץ הדם הנמוך. כואב לי וכואב לי וכואב לי. ואני בוכה ובוכה. כאב פיזי הוא גרוע יותר מנפשי. בכי לא מרפא אותו. "כשאת בוכה את לא יפה", אני חושבת. הם אומרים. אני לא כזו מציאה ממילא, ככה שאין לי מה להפסיד.

דווקא ביומיים האחרונים כמה אנשים שחשובים לי דיברו איתי כשהם בכו, או לפחות היו קרובים לזה. עשיתי את המיטב שביכולתי לעזור להם. אין מה שהם יוכלו לעשות כדי לעזור לי עכשיו. אפילו תרופות לא משפיעות. וכואב לי. ואני שומעת את fix you ורק מקווה שיכלתי לתקן את עצמי.

נֶמָשִׁים

וכואב לי וכואב לי וכואב לי. ואני בוכה ובוכה.

משהו קטן וטוב: עמכם הסליחה, אבל אין כרגע.

עריכה:

משהו קטן וטוב 2: חחחח, אני כל כך מצחיקה את עצמי! בכיינית מצחיקה שכמותי.