כשהוא התעורר בבוקר,  רק פתח את עיניו וגילה אותה שכובה מקופלת, מחובקת בחיקו. הוא פתאום קלט מה משמעות הדבר. את האמת, זה אפילו הלחיץ אותו. אך אז ואז, והיא פותחת את עיניה מלאות הבינה, ושולחת אליו מבט ממרחק שלושים הסנטימטרים המפרידים בין שני זוגות עיניהם, שאותה צמצמה בדמיונותיהם לערך שלילי ולא מציאותי של מינוס סנטימטרים, מצמידה את נשמתה לליבו. ופתאום, כל הלחץ שבו פג. כל הדאגה נמסה לה לאט סביב החום של ליבו. והוא מסתכל עליה במבט לא מוסבר ורואה בה שווה לו, אפילו פחות. אולי אפילו יותר (ואולי בלתי אפשרי לדרוש להגדיר את זה בכלל).

ומספרים נמחקים ואותיות נשכחות והמחשבות שלה טהורות לחלוטין, והיא רק רוצה לדעת שהוא שלה וזהו. והוא רק רוצה למחוק את כל מה שמפריע לו בתפיסותיהם המעוותות ובחומות הלבנים הנוראיות שבראשו, שאם יכלה הייתה קונה לו איזה פטיש כבד לנפץ אותן ודי, להשקיט את ההתמהמהות המרגיזה הזו. שהאדמה בה היא דורכת נהיית בוצית מרגע לרגע ומכל החזיתות, וציפתה שמהצד שלו ישרור קצת שקט שיאפיל בעוצמתו על שאר החיילים... שגשם חזק וראשון לסתיו החורפי הראשוני, הזה, זורם בטורים אלכסוניים מחוץ לחלון החדר בו היא ישובה, נשענת על שולחן מלבני ואפור, מלנכולי.

וריח מרכך הכביסה עוד עומד בבגדיה, וזבוב כלוא בחצר החורפית נאבק בחלון השקוף, ומנורות פלורסנט לבנות מנטרלות את תחושת החמימות הפוטנציאלית שהיתה יכולה להיות גלומה בחדר רחב הממדים ההוא. ועל נעלי הזמש שלכפות רגליה נקודות-נקודות של טיפות גשם שטרם יבשו, נמשים חומריים שהלוואי שיכלה לגנוב מאפו שלו ולהדביק באקראיות על שלה.

צווחת חתול נשמעת מבחוץ, מרקר לא מחיק מנציח שורות משיר על קיר מלוכלך, איפה שהוא מישהו נולד, ומישהו מת, ומישהו החליט להיות אמיץ ולעשות את הצעד שממנו אין דרך חזרה.

אבל בראש שלה יש שקט מופתי.

נֶמָשִׁים

בדרך כלל שינוי הוא משהו חיובי.