משהו מוזר, מוזר בהקשר של עוצר נשימה, מילולית עוצר נשימה

כמו ברגעים שאתה מבין משהו גדול, כשהוא נתפס ונקלט בחיישנים הכי רגישים, 

רק בלי לדעת מה הרגע הבנתי

כאילו הקיום שלי הוא קו והיד שמציירת אותו רעדה לרגע

כמו ההרגשה שהיד שלך רועדת

פתאום בלי, סיבה

אבל שכל הגוף רועד, ולא פיזית דווקא

כזאת הרגשה שקשה להסביר אבל קרתה לי בדיוק

כאן

אני חושבת שהבנתי מה הבנתי

אני אוהבת יותר מידי.

וקשה לעמוד בציפיות של כזאת אהבה. זה למה זה מתרסק אצלי. או שאולי אני לא מבטאת את זה. כן, גם זה.

ואני יודעת יותר מידי וגם פחות מידי, ואני יודעת שאני תמיד אומרת דברים כאלו, ניגודים סותרים פרדוקסלית באותה נשימה

אבל אני חושבת שהפעם זה נכון אולי

זה הרי תלוי בהקשר, אתם יודעים. הכיוון אליו יורים את החץ

אבל הרוח מפריעה והיא נכנסת לי לאוזניים וגם ככה קשה לכוון בחושך בלי שום עזרה.

לא אף אחד לא אמר שזה יהיה קל

אף אחד לא אמר שזה יהיה קשה עד כדי כך.

מה שזה לא יהיה, זה עוד לא קרה

אבל אני מפקפקת ביכולת שלי להתמודד כשזה יגיע

הקשה הזה

מהסוג שגורר אחריו מבטים מבוהלים ברחוב

ושבכל צעד שלו הרחמים שלו ושל כולם מתמגנטים אליו

ויצליחו להרחיק אותם רק עם הדחייה של מגנט משני

כי הרע סולד מהרע והטוב סולד מהטוב

אני מניחה שזה למה כשטוב לי אני מחפשת מישהו לעזור לו

בגלל המשיכה הזאת הטבועה בגנים של מינוס לפלוס ולהפך

ושוב מהתחלה

נֶמָשִׁים

בתאוריה אני דווקא בסדר גמור, אפילו מעולה