כמו חתול שנלחם בבובה פרוותית, כמו כלב על חוף הים שאורב כמו צייד לצל של עפיפון, כמו דגים ששוחים לכיוון מקור האור

אנחנו נצמדים למה שאנחנו רגילים לעשות, לאינסטינקט הבסיסי

של לרקוד לצלילי המוזיקה, של לחייך כשקוראים הודעה מקסימה, של לעצום עיניים בעיצומו של חיבוק אוהב

ואם הטבע מורה לנו לעשות ככה, כנראה שיש לזה סיבה

אז בואו נסמוך על היקום שהוא יודע מה טוב בשבילנו

(גם אם נדמה שיש לו משהו ספציפי נגדי).

נֶמָשִׁים

אחרי כל עניין שחרור המחבלים, פרנואידית שכמוני מתחילה לפחד מרעמים. מישהו בא להגן עליי?