זה feels like home של אדווינה היינס, לאנשים הלא ספונטניים מביניכם. והוא כאן כדי שתשמעו אותו. כן כן, עכשיו.

כשאנה פתחה את העיניים, זה היה חמש דקות לפני שהשעון המעורר העצבני התחיל לצפצף.  היא דווקא שמחה, להרוויח עוד כמה עשרות שניות להתכרבל במיטה, להתעטף בשמיכת הפליז האדומה והרכה, החלומית, זאת שלא כיסתה כראוי את כפות הרגליים שלה (הרי השמיכה כל כך קצרה, והיא כל כך ארוכה...). אז היא שכבה שם ועצמה עיניים בחיוך מנומנם, כאופייני לשעות אלו של לפנות-בוקר.

אחרי שירדה במדרגות אל המטבח, היא הופתעה לגלות את אמא מניחה על השולחן צלחת הגשה לבנה ועמוסה להפליא בפנקייקים טריים. "זה יום ההולדת של אחותך, שכחת?"אמרה. כמובן שהיא לא שכחה מי הצאצא המועדף, שליט האלפא הכריזמתי. אבל שום דבר לא יכל להרוס לאנה את הבוקר הנפלא הזה שהיה היתה כבר עמוק בתוכו, ואם בצלחת שלה מונחים פנקייקים חמים בסירופ מייפל נפלא, איזו סיבה יש לה להתלונן? אז היא רק ישבה ולעסה בהנאה, מתענגת על דקות השקט האחרונות של הבוקר.

בחוץ, באופן מפתיע משהו, היה נפלא. האוויר היה די קריר, כזה שבדיוק התנרה מהגשם שהרגע הפסיק לרדת. וכשהתחיל האוטובוס לנסוע, אנה מצאה את עצמה, כרגיל, משעינה את הראש על חלון הזכוכית הגדול. מרכזת את מבטה בשדות החולפים, בקווי החשמל שנעשו צרים ורחבים בהדרגה וחוזר חלילה, ובענן בנקודה ספציפית שיכלה להשבע שכמה שנים לפני כן היה בו חור בצורה של מלאך. וכשהתמקדה באחד העננים שנראה כאילו יצא מציור שכזה של שמן-על-בד, והנה קשת - קשת בענן, צבעונית כמצופה מסוג כזה של תופעת טבע, מולה. "זה לא מפתיע", חשבה אנה לעצמה. קשת שלמה. חצי מעגל בצבעים חיים ושקופים, מהאדמה דרך מחבוא בענן, וחזרה אל מקום המבטחים שם למטה בצד השני. "בחיי", חשבה. "דבר כזה לא רואים בכל יום".

נֶמָשִׁים

אבל הכי חבל שלא היתה לה מצלמה בהישג יד באותו היום. המון פריימים שחיכו ללחיצת הכפתור שלא קרתה. וזה היה היום האחרון של אוקטובר.