אני רק הסוגריים.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד,

ואת שני הסלים הכבדים שמתי לידי.

עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון.

"אתם רואים את האיש עם הסלים?

קצת ימינה מראשו נמצאת

קשת מן התקופה הרומית, קצת ימינה מראשו"

אבל הוא זז, הוא זז!

אמרתי בליבי: הגאולה תבוא אם רק יגידו להם:

אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית?

לא חשוב:

אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה,

יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו.

[כי שוכחים מה באמת חשוב]

- - - -

עוד מעט יגמר הסרט 
בקרוב המציאות 
התמונה מטושטשת 
והצליל לא ברור  

כי כולנו עבדים אפילו 
שיש לנו כזה כאילו 
פותחים פה גדול 
ומחכים לעונג הבא 
כולנו מכורים של מישהו 
שמבקש עכשיו - תרגישו 
פותחים פה גדול 
ומחכים למנה הבאה  

[כי "כולנו". ואין לכם סיבה להכחיש את זה. זה רק יחזק את הדברים שלי]

- - - -

כשספרתי את השדים שבתוכי

וראיתי שיש אחד מספיק לכל יום

כשהטובים מביניהם נחים על כתפי

את האחרים גירשתי הרחק.

[כי קולדפליי]

- - - -

למה כולם את אנה עוזבים 
למה לאנה כולם נעלמים 
אנה לא, לא מציאותית 

אנה גומרת ברבע שעה 
יחסים שצריכים להספיק בשנה 
אנה שוב, שוב בודדה 

אנה מוכשרת המון פוטנציאל 
פעם היא תצליח, אם ירצה הגורל.

[כי למדנו את זה בכיתה, וכי זה סיכום מתומצת של התהייה שלי לחיים]

- - - -

מורידה חולצה

אבל לא מכנסיים

נכנסת לים

הטלפון בכיס במקרה

מצא מה הוא

קו האופק שלה

[כי מדהים איך מי שמכיר אותי הרבה זמן מתחיל להיות קצת, רק קצת, כמוני. תסלח לי על זה?]

- - - -

נֶמָשִׁים

חיבוקים חיבוקים, נשיקות נשיקות

תשאלו ואני אגיד מי ומה. לדעתי דווקא נחמד לקרוא באובייקטיביות.