החלטתי לאמץ בכיוון שלי את רעיון הפינות של בני, כי טוב שיש גם קצת סדר בין הרי הבלאגן. לא תמיד יהיו כולן ולפעמים הן לא יהיו בכלל. אבל הן טובות לי. הן מודגשות, אגב, אם זה לא ברור. 

מילים שהן לא שלי

"לפעמים שעה ארוכה, לגזור את הסוכר לחתיכות חתיכות קטנות"

העיוורת / יעקב שטיינברג

החלטתי לתת כאן ציטוטים משירים, מסיפורים, ממחזות. ציטוטים שמצאו חן בעיניי משום מה. כנראה כמחווה למעבר המשמח, הקרב ובא, למגמה ספרותית כדי להעשיר את ההומאניות הטבעית שבי, במקום ללטף את הריאליות שהחברה הייתה מצפה שתהיה בי.

הרהור: אחרי שסוחטים לימון האצבעות מריחות כמוהו, זה נהדר.

החלטתי פעם אחת לנסות לכתוב דווקא לפי "הנושא החם". כי אני בן אדם של דווקא, והנה אתם רואים, אני עושה דווקא גם לעצמי. 

התמכרות

שלי

היא ישראבלוג. שמעתם נכון. לא סתם אומרים ש"החיים זה כאן". ישראבלוג הוא מקום מפלט, בתור התחלה כפריקה נטו. התמכרות להוצאת הרגש, שלפעמים להזרים אותו בנחלים של דיו וגרפיט מרגיש כמו מועקה כשלעצמה באותו הרגע. וכאן מגיע הרגע שבו אנחנו (אני צריכה להפסיק לדבר ברבים), אני - מתמכרת למקלדת. נותנת לאצבעות שלי ללטף אותה, כל אות בתורה, מדברת דרך האצבעות והמקשים והמילים הקרות של הגופן השחור הבסיסי על הרקע הלבן הבנאלי של מסך העריכה. מתמכרת לתחושה של לבכות דרך המילים, ולצחוק דרכן וגם לצעוק דרכן. ולפעמים, כך החמיאו לי פעם בצורה שאהבתי מאוד, לגעת דרכן.

ההבדל המהותי בין בלוג לבין יומן הכתוב בכתב יד (לשם הפרוטוקול, אני אישית מעדיפה דווקא את הגרסא הכתובה ידנית. את הקטעים שכתבתי ואהבתי, טרחתי והעתקתי לעצמי לכתב יד), מלבד עניין החשיפה והפומביות, הוא ההדדיות. בשימוש במילה הזו התכוונתי לא רק לעובדה שיש קוראים שמגיבים לפוסטים כשלעצמם. זה רק מימד אחד בגלקסיה רבת הכיוונים הזאת. אי אפשר להכחיש שישראבלוג היא קהילה, או לפחות צביר של קהילות עם מכנים משותפים שנוגעות אחת בשניה בכמה נקודות פה ושם. ואחרי זמן מסוים של שהייה בגלקסיה הזאת, התמקמות ומציאת כיוון, אני כבר יודעת איזה בלוגים לא מעניינים אותי, בשביל איזה בלוגרים שווה לפנות זמן כדי להדבק מרותקת למסך. ואחרי כמה זמן של קריאה עקבית בכמה בלוגים, אני כל פעם מופלאת מחדש לגלות את הקשרים שנרקמים אחד בין השני, כמו קורים רכים של משי כחול כהה, שיחד יוצרים רשת שנדמה שמסננת את כל הדברים הרעים. לי אישית, יצא להכיר מעבר לקופסת הבלוג עצמו לא מעט אנשים נפלאים, שמונצחים (כן, אני נוטה להנציח) אי שם ברשימות שלי.

אני חושבת שאני התמכרתי לאנשים האלו ממש, לחברויות הוירטואליות. אבל מה רע בחברויות וירטואליות, אתם תשאלו. הרי אפשר להציג אילו צדדים שתבחר להציג, הטובים או הרעים. הרי יש לך יותר זמן לחשוב לפני שתגיב, הרי יש לך מקורות מידע לשלוף מהם ציטוטים או מוזיקה. אבל בדיוק, זה המצב הקצת עגום שלי, שבו הקשרים היחידים שאני מסוגלת לנהל הם וירטואליים. אני כבר פחות ופחות מסוגלת לדבר פנים מול פנים, אני בחרדה חברתית ממש כשמדובר על לשבת בקבוצה של אנשים שאני מרגישה שחשים יותר בנוח עם הסיטואציה מאשר שאני מרגישה בה. בגלל שהאנשים היחידים כמעט שאני מדברת איתם שלא דרך מסגרת הם אנשים שהכרתי בישראבלוג. מכיוון שזו ההגדרה של התמכרות (כפי שנמסרה לי ממכור לשעבר לסמים שהיום הוא מדריך לגמילה): בריחה מהמציאות, כשהראש אומר "לא" והיד עושה "כן". זו ממש בריחה מהמציאות, אתם יודעים. קשה לי במציאות, לא אוהבים אותי במציאות, אז הנה אני בורחת ל"מציאות" החדשה שלי, הוירטואלית, בה כולם תופסים ממני "מקסימה" או אפילו "מדהימה", והם אוהבים אותי, לעזאזל, הם אוהבים אותי. אבל את רק אשליה. כשתפוג השפעת הסם היא תחלוף.

נמשים

תובנת היום: לאהוב אנשים ולהיות חברותי זה אמנם לא ברור מאליו, אבל לא זו הדרך להעריך את טיבו של מישהו.

עם סימן שאלה במקום הנקודה: מה דעתכם על המשפט בשורה הקודמת.