וכאילו שמישהו מתח את הקפיץ הדמיוני שמחובר לה לגב והיא מתחילה לזוז. זה מתחיל בכפות הרגליים זה ממשיך במתניים זה הופך לריקוד מופלא. כל הנוכחים בחדר הפנו את מבטם לפינה השמאלית של החדר בה היא התחילה לרקוד עם עצמה. תנועות של ואלס עם פרטנר דמיוני, ותנועות זורמות ונשברות בו בזמן, זורמת עם צלילי המוזיקה שרק היא מסוגלת לשמוע. וכולם רואים אותה והיא לא רואה אותם, והיא רוקדת כמו מטורפת, והיא רוקדת כאילו נכנס בה שד (רע או טוב? קשה לקבוע), והיא רוקדת כאילו היא איבדה את שפיות דעתה, ואחד שעמד בזוית של ארבעים מעלות אליה התחיל להפנים שאולי הוא חוזה בפלא הגדול הבא. והיא מתמודדת עם כוח המשיכה, מתנגדת ונכנעת חליפות. לפעמים מסתובבת סביב עצמה כמו ילדה קטנה שמאסה בישיבה במקום, לפעמים סותרת היגיון על קצות אצבעותיה כמו בלרינה מנוסה. והיא רוקדת לעצמה ועם עצמה ובלי עצמה, וכל אחד שחזה בזה יכל להשבע שהוא לא ראה ריקוד שכזה מעולם. והיא מסתחררת סביב נקודות בלתי נראות, רצה במסלולים אקראיים ומחושבים, ורגליים רודפות אחת אחרי השניה ונשימה פנימה וכמעט נשימה החוצה והנה עוד שניה והנה עוד שניה והנה עוד שנ

בתנועה שהייתה מגושמת ואלגנטית היא מובסת על ידי כוחות הטבע

וכולם חוזרים לענייניהם כאילו לא היה דבר.