ראיתי אותה יושבת בקצה השני של הבר. יפהפיה שכזו, לבושה בחצאית מפוספסת וירוקה וגופיה לבנה וסתמית. מאוזניה השתלשלו עגילים כאלו עמוסים שתהיתי איך התנוכים שלה נושאים אותם. כפות רגליה הבהירות מעטפו בנעליים שחורות עם עקב מכובד. היא שידרה מתיקות, אפילו רק דרך הצורה שהיא יושבת.

היי, אחי, הנה המשקה שלך, קטע את מחשבותיי הברמן. תהנה, הוא אמר, הנה עוגיית מזל על חשבון הבית.

״שאלה אחת יכולה להוביל אותך לפתחי עולמות נפלאים״

וכבר דמיינתי איך הכל ימשיך מכאן. אני אשאל אותה, ונשב כאן ביחד על אותה הבירה שתיגמר, אבל לא נשים לב, ונדבר עד שמסביבנו יתחילו להפוך את הכסאות. ונעבור לאיזו מסעדה לאכול כי זה יהיה כבר בוקר. והזמן מתחיל לעבור בדמיון שלי כמו בסרט נע, ואני כבר רואה אותנו עוברים לגור ביחד וישנים מכורבלים, וטסים ביחד לשוויץ שם אני אוציא את הטבעת על רקע נופי גן עדן עלי אדמות. ואת ההזמנות לחתונה נדפיס ונשלח בתוך עוגיות מזל, כמו זו שבזכותה אזרתי אומץ לשאול אותה מלכתחילה.

תגידי, רוצה לשבת ביחד על איזו בירה על חשבוני?

״לא, אבל תודה״.