אז הנה אני מצטרפת לגל המהפכה האדירה שהתחילה כאן. זהו הסיפור הסיאמי, חברים. 

מדובר על רעיון שמצא חן בעיניי כל כך שלא יכלתי שלא לאמץ אותו אליי באהבה -

להשלים. מכיוון שאני כל כך אוהבת אנשים וחושבת שאפשר לקרוא אתכם דרך המילים, 

אני מבקשת שתשלחו אליי למייל [email protected] 

עם משהו שכתבתם - זה יכול להיות סיפור קצר, זה יכול להיות סיפור ארוך, שיר, פרוזה, תחילתו של מחזה. משפט אחד מבחינתי. 

תשתדלו שזה לא יהיה משהו עם סוף שהוא מאוד סופי אלא פתוח-משהו,

אני אשלים. אכניס את המילים שלי בסוף היצירה שלכם, אוסיף אחריכם את החיבור של המילים שלי לשלכם.

תשאירו שם (אפילו בדוי), אם אתם בלוגרים אתם מוזמנים להגיד מי אתם ואני אקשר. 

הרעיון כאן הוא ליצור את הקשר, להתחיל את השביל שכל אחד שם בו לבנה, להרכיב ביחד את הפאזל, או כל מטאפורה ישראבלוגית נפוצה שתרצו. 

ואני אפרסם את הכל כאן. הפוסט הזה אמנם לא ישאר ראשון וגלוי אבל הוא תמיד מקושר ברשימה. 

זה חתיכת פרויקט חשוב, ישראבלוג הוא מקום איכותי. בואו תוכיחו את זה. 

והרי, אתם ואני, טאם טאם טאם:

* * *

ענני נוצה

בילדותי כיוונו מבטי לשמיים

בילדותי ספרתי עננים

בבגרותי השפלתי מבטי לארץ

בבגרותי ספרתי עלים

בילדותי ראיתי ענני נוצה

בילדותי שקעתי בדמדומי חמה

בבגרותי בכיתי על נוצה אבודה

בבגרותי הסטתי עיני מן הבוהק

בילדותי ערגתי לתכול וללובן

בבגרותי כמהתי לרסיסים ולכפור

בילדותי מניתי ענני נוצה

בבגרותי אבדה לי היכולת לספור...

 noname!

~

בילדותי נאבקתי במחשבות התמימות

בילדותי ניסיתי להיות בוגרת

בבגרותי דמעתי על התקדמות הזמן

בבגרותי שיוועתי לנשמה של ילד

בילדותי של קרח ורעד

בבגרותי של להט ונמס

בילדותי רק ציפיתי לגדול

בבגרותי התגעגעתי לאמש

בבגרותי חטבתי עצים עבי גזע

בילדותי טיפחתי אדום התפוח

בילדותי צפיתי באהבה בכמיהה

בבגרותי הפכתי ממילא לרוח

ואולי מעולם לא נולדתי בכלל. 

  אני.

* * *

הוא היה טרח זקן ולא ממושמע שהתעקש כל הזמן להרביץ לה.

ולא משנה כמה שתה, לא משנה כמה הוכה, לא משנה כמה דיברתי איתו הוא היה בשלו. חבטות ואהבה.

תמיד צחק ואמר שאלה החיים וכך רקומה התשוקה המעופשת בינו לבינה.

שיכרתי את הממזר ולקחתי אותו הצידה, הצמדתי לו אקדח לרקה וצעקתי מילים זרות.

הוא רק חייך וסיפר לי שאמא אוהבת את זה ככה, להתרסק על הקיר כל חושך מחדש.

כמו חיות, הוא אמר, שום דבר לא השתנה.

אלפי שנים של זחילה על המדרכה, ואנחנו עדיין באותה גומחה רוויה.

   ג'פטו.

~

ומה שלא הייתי יודע זה שהוא היה אוכל את עצמו מבפנים

מעורפל משיכר חסר תוכן, סתמי, הוא היה - משכנע את עצמו ללמוד שככה הכל אמור להיות

בוודאי, כמובן, איך אחרת?

כאילו המוח שלו מחייג מספרים ודמויות מעורפלות, משרטט קווי ערכים לשעבר, מטושטשים.

מכה בה מהלומה אחת פועמת ובעיטה זריזה כתוספת, לעזאזל הוא

אהב אותה כל כך. פעם איימה שתעזוב, שתיקח את עצמה ואת הילדים במכונית ותיסע

רחוק ממנו, די, נמאס לי, היא צרחה בעיניים אדומות ומסונוורות פנסים,

כשהראש שלו עוד כאב מהוודקה של אתמול.

אל תלכי לי, אני צריך אותך, מתוסכל כולו, הוא רצה לומר, הוא בכה לומר,

אבל מה שבסוף יצא בלפיתת צוואר באותה דירה קטנה בשכונה לא מוצלחת היה

שלא תעזי לדבר אליי ככה, את שומעת?

   אני.

* * *

צעד אחר צעד במעגל רחב,

מסתובב סחור סחור,

הדרך קצרה יותר מאי פעם,

כל מה שנשאר זה להתבונן.

מפלס דרך ההמון,

בין מסכים גדולים למסכות קטנות,

משתחרר בקלות ומאיץ,

מפספס ומשתדל לא למעוד בדרך.

מגיע לקצה,

מסתכל אחורה במאמץ,

סוקר את הפרצופים המחייכים,

וחושב

   yotga.

~

מה היה אם הייתי הולך אחרת

אם הייתי בוחר בימין על פני שמאל

עוד אני מתנשף עדיין,

נותן לברכיים לקרוס ומתיישב.

טוב לדעת כמה זה משתלם

הרי באמצע כבר חשבתי לזנוח הכל ודי,

למה אני צריך את זה. אבל אני צריך,

מסתבר.

אני אוסף כוחות וקם לאט,

עדיין לא קולט מה הרגע הצלחתי,

כל כך מאושר שהנה זה נגמר.

ועכשיו מהתחלה.

   אני.

* * *

תפתחי אותו כמו מתנה, השילי ממנו את ניירות העטיפה,

תראי אותו מונח לפנייך קשור בסרט, אולי בעצם קולר מנצנץ, רק בשבילך.

אני מרגיש אותך, את הכמיהה שלך לנעוץ בו את ציפורנייך, עד שידמם.

ברוחי אני מדמיין את ידייך שורטות אותו בלי משים, יוצרות ציורים אדומים על עורו הבהיר.

את הרי נהנית מכאב, את מחייכת חיוך מריר מהדם העכור הזה שזולג,

וצרחות הזעם האלו שלו, הם הדבר היחיד שחודר את חומת האטימות שבנית לך.

סחררי אותו סביבך, כמו הזיה לא נגמרת של רוחות העבר שרודפים אותך,

ותני לו ליפול כמו נשורת רדיואקטיבית על הרצפה, ביחד עם הלב שלך.

אני נותן לך אותו, בובת קרח משותקת שכמותך,בהנחה שכבר שכחת מהי חמלה.

מזמן כבר לא ראיתי אצלך שום יצר חוץ מהדחף להרוג שממלא את עינייך בלובן רצחני.

כי זה הרי מה שנשאר לך, הצורך התמידי במנות קצובות של הערצה שיטפטפו לתוכך,

טיפות של דם, יזע ודמעות שמראות על ההקרבה שפעם חילקת מעצמך עד שלא נותרה לך.

אני יודע שאת תתפוגגי בלעדיהם, תיעלמי כאילו מעולם לא היית, אז אני נותן לך אותו, במתנה.

   Pride isn't Power.

~

אני נותן לך אותו, סופית ורשמית. אני מוכן לחתום על כל המסמכים.

למרות שאת כל התקופה האחרונה העברתי בלשמור אותו בניירות משי,

לדאוג שלא תישבר לו הציפורן ולא יתעייפו השרירים. להגן עליו מכל הרע שסובב את העולם הזה.

והנה אני נותן אותו לך. פרדוקסלי, נכון? לא הגיוני. לא מסתדר עם הדעת.

לפזר את פניני השמנת היקרות לליבי על צלחתו של החתול הנמרי. 

רק נותר לי לקוות שתעריכי את עצם ההקרבה. 

אנשים לא נוטים לעשות את זה, את יודעת. להעריך. את ההקרבות במיוחד. משמעותיות ככל שיהיו.

אבל אני סובר לעצמי, מתפלל לעצמי, שאחרי שאני אזרוק את שאריות הרכוש שלי אלייך,

שתקרעי אותו לגזרים, שתקרעי את הלב שלי לגזרים,

שתאהבי אותי קצת יותר. 

   אני.

* * *

מלמולים, מלמולים אל הכרית החמימה. מתפתל לי כמו איזה חתול שרק נולד. עיניים עצומות וריחו הנקי של המלון מלווים אותי בקומי מהמיטה.

אני עדיין בחליפה השחורה שלי מאתמול; עם העניבה השחורה, הז'קט השחור, המכנס השחור והנעליים השחורות, ורק עם חולצה לבנה ופשוטה מתחת. אני לוקח לי רגע ומתיישב על הספה, לא בטוח מה אני מנסה לעשות, ואז מתרומם ובוחן את שעוני. רבע לשתים-עשרה. איזה יום היום? שישי? שישי... שישי. שישי. מה יש לי בשישי? לדוקטור ולי אין פגישה, זה היה אתמול. אתמול... אתמול. אתמול.

אני בחוץ, ממלא את ריאותיי באוויר המזוהם, האמיתי, ונעצר ליד חנות גלידה שאין לידה תור. אני שואל את המוכרת אם אפשר לטעום, היא מנידה את ראשה בסירוב. אני ממשיך ללכת.

לפתע איש רכוב על כרכרה מופיע לידי. הוא יושב מכופף, מלווה בצעיף אפרפר ושפם זהבהב המבצבץ בקושי מעל אפו, ובעיניו יש משהו שמוצא חן בעיניי. סוסו חם מזג, שחור כזפת. במהרה קולט האיש שאני בוהה בו. הוא פותח את פיו ומסנן איזה משהו שאינני מצליח להבין. לאחר מכן הוא טופח על המושב שלידו ומסמן לי לעלות. אני מהסס קצת, אך עולה לבסוף. לקחתי בחשבון שאם היה הוא רוצה לשדוד אותי הייתי גובר עליו. הוא בחור שמנמן, קטן-קומה וורדרד, עטוף בתלבושת העגלונים הללו של ברצלונה. תלבושת חורף כחולה כזו עם ז'קט מכופתר וצעיף כובע צמר. הוא זורק לעברי מבט נגעל עם חצי פה פתוח ושתי שיניים מבצבצות, שכמו מזהיר שאם הוא רק יאמר משהו זה בטוח יהיה בליווי יריקה.

 "כן?" שברתי את הדממה וקולי נשמע כמו שפשוף גיר על לוח זכוכית. הוא נהם אל עבר הסוס השחור שהיה ברשותו וזה התחיל לצעוד. לא ממש באלגנטיות, אם יורשה לי להוסיף.

"אתה בא לפה הרבה?" הוא אמר בלי להסתכל אלי. הנה התחלנו, חשבתי. ניסיתי להתעלם מגינון הנימוסים.

"שאלתי אם אתה בא לפה הרבה." הוא הגביר קצת את קולו.

"אני פה לנסיעת עסקים," מלמלתי. "זו הפעם הראשונה שלי כאן."

"וכמה זמן אדוני נמצא פה?"

 היה לו מבטא מוזר, לא מפה.

"שלושה ימים. אני חוזר מחר." עניתי. הוא רק נהם כמאשר ששמע את דבריי וצקצק בלשונו לסוסו.

קולות פעמוני הכנסייה הדהדו ברחבי ברצלונה שנים-עשר צלצולים בדיוק. השעה שתים-עשרה. יום שישי... יום שישי. יום שישי.

"בחליפה, אה?" אמר לבסוף בקול חלש, מתעלם מהצלצולים.

"כן."

"לאן לנסוע?" שמתי לב שנעצרנו. גם קול הפעמונים נסוג.

/ פולחן האביב

למעשה, לא ידעתי בכלל לאן אני רוצה לנסוע. העיר הזו זרה לי כמעט כמו עיר הולדתי. זוהי הסיבה, בעצם, שאני בורח ממנה. מנסה למצוא נחמה בערים ציוריות ועמוסות תיירים וקלישאות. לא ברור בעצם לאן אני הולך, כמו מנסה, בעיקר, לשכוח מהיכן אני בא.

"לאן?" חזרתי על שאלתו של העגלון. לאן... לאן. לאן. "קח אותי למקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אין לי פנאי לעסוק בהבלים תיירותיים." בעגלון סובב את ראשו חזרה לכיוון השביל ואמר במבטא מקומי כבד "אם כך רצונו של אדוני, כך יעשה".

ניכר שהוא הבין את כוונותיי השתקניות וניסה להתמיד במבטו אל השביל ההולך וסוטה מהרחובות הראשיים ומרוצי האספלט אל סמטות משובצות אבן-מדרכות, שהכרכרה הפליאה אותי בהישרדותה בדרישותיהם הנועזות. למרות כל זאת היה מבטו של העגלון פוזל אל דש החולצה שלי, עליה היה רקום סימן קטן בחוט ירוק, כנטע זר בין קפלי הלבן והשחור. נדמה היה שמשהו מתרחש מתחת לשפמו העבות. הכרכרה נעצרה בשנית.

הבחנתי שהתרחקנו כברת דרך מכובדת מהעיר. הסוס השחור נע ונד על מקומו ברקיעות עצבניות. העגלון יצא מהכרכרה בפתאומיות מצידה השמאלי. איני יודע מה משך אותי לעשות כך, אולי הפחד ואולי ידיעה מהדהדת, אך יצאתי בהחלטיות מצידה הימני של הכרכרה.

"אז אנחנו נפגשים שוב", אמר העגלון. כשראה את מבטי המבולבל הוא גלגל את עיניו בהפגנתיות ותלש בבת אחת את השפם שלו, שהסתבר שהיה זיוף מוצלח במיוחד. הוא שב והסתכל בי בגבה חצי מורמת, כאילו עכשיו אני אמור להבין מיד מי הוא כבודו. מכיוון שהוא נראה נלהב במיוחד ולא רציתי לאכזב אותו, עלעלתי בגבותיי והשבתי לו במבט מתחכם משלי, על אף שלא הבנתי דבר מן המתרחש.

"ידעתי שיבוא היום", אמרתי בטון דיבור מוסקטרי-משהו. העגלון התרצה ומבטו המזלזל הוחלף בזריזות בארשת קרב תוקפנית, אותה ניצל כדי להושיט את זרועו אל אחורי גבו בתנועה מיומנת מאוד, ולשלוף בליל מתכתי צורם חרב ארוכה ודקה. כשניסיתי לבצע את אותה הפעולה בעצמי נוכחתי לגלות שגם על גבי שלי מאוחסנת חרב מאותו הסוג, ונדמה שאף מאותה האיכות. בניגוד לתנועותיו המנוסות של האיש, שלפתע נדמה מגודל יותר משנראה בישיבה, תנועותיי שלי אמנם טרם גרמו לפציעה מיותרת, אך גם לא היו רחוקות מכך.

העגלון החל לנופף בחרבו בפניי בצעקו "אן גארד!" בעוד פניי הלבינו ונסכו מבט מזועזע, בהביני שהאיש רציני בכוונותיו. הגנתי על פניי באמצעות מרפקי השמאלי בעודי מנופף באקראיות בחרב שבידי הימנית. "השמועות תיארו אותך יותר מקצועי בתחומך!" זעם האיש, שמרגע לרגע נדמה יותר חזק ושרירי. נמאס לי לשחק. "מי לעזאזל אתה חושב שאני?" נזעקתי, בעוד חרבו החדה ננעצת עמוק בתוך בטני.

לבי פעם במהירות. פתחתי את עיניי באחת, מתנשף ומתלהם. התיישבתי במיטתי המאולתרת שעל הספה וניסיתי להסדיר את מחשבותיי. אני עדיין לבוש בחליפה השחורה שלי מאתמול, עם העניבה השחורה, הז'קט השחור, המכנס השחור והנעליים השחורות, ורק עם חולצה לבנה ופשוטה מתחת. איזה יום היום? אני מנסה להזכר. איזה יום היום.

/ אני.

* * *

האפיזודה הזו התחילה כבר לפני שנים, על איזו מרפסת עם מטען של פשפשים. 

כל כך הרבה ימים שהנפש שלי מדיפה ארומה מעושנת, כמו סרט אילם ללא כתוביות. 

זה מן שרפרף. אחד על אותה מרפסת כשבחוץ יש צבעים והיא משנות העשרים, 

ועליו יושב אף-אדם שמאוד מרוצה מעצמו ומהסיגר הארוך שהוא אוחז בו באלגנטיות כל כך מפוחמת. 

אני מחבב אותו מאוד, את אף-אדם. הוא הגשר בין החיה לאשליה. הוא הליצן בדרכו אל עוד אחיזת-עיניים מתקתקה. 

כמו יאסון במסע הנלעג שלו אחר כבוד עצמי. מרדף מוכתב אחר הכרה בנעשה שאין לו שום משמעות. 

ולי יש חנית ולכם יש מגן או שזה בכלל להפך, 

עם הזמן אני מאבד את זה, למרות שלפעמים המסקנה ממש בוערת בבשר שלי. 

ואולי זה בכלל כמו שהבחור המלוכסן שצעד את המייל הירוק אמר, 

אולי אין גיהנום אלא רק את הספקטרום הזה ממש כאן, את המונוטוניות המופלאה הזו. אחידות סוציאליסטית של ממש. 

ואז גן-העדן הוא רק תמצית האידיאל.     

זול למדי, בעצם. כמו הסירופ המלאכותי שאח שלי חושב שנותן לו מיץ פטל אמיתי.

שיהיה. 

זה לא באמת משנה, 

כל עוד אתה חורק הלאה לקראת גיזת-הזהב.

/ ג'פטו מקומבר.

בעצם, מי אמר שדווקא זו היא המטרה? לשם הרי תמיד דוחפים אותך. הלאה, קדימה, כמסע מפרך בין עצים נפלאים, אך ללא ולו הפסקה אחת כדי להנות מיופים וצילם. עליך תמיד לשאוף אל היעד הבא, בלי לשכוח לעקוף עוד ועוד נקודות ציון בדרכך. למה? משום מה, אני סבור שאיש מעולם לא עצר להגות את השאלה הזאת. אני מניח שקשה להתחבט בשאלות הרות גורל שכאלו תוך כדי הניסיון להתמיד במעקב אחרי הקצב המטורף שמכתיב לך מי-שזה-לא-יהיה האחראי על החיים שלך, הרי לכל ברור שאותו האדם איננו אתה.

זה למה בחרתי לעצור כאן, מול המרפסת של אף-אדם. וזה גם למה זו אינה הפעם הראשונה. היו פעמים שאפילו הייתי יוצא מהבית להליכה רק כדי שאוכל לעבור שם. הייתי מאט את צעדיי ככל שהייתי מתקרב למרפסת, משיג לי זוית צפיה מספקת. זה אפילו לא היה בית שלם – היתה זו מרפסת בודדת, העומדת בפני עצמה בתוך שטח אדמה של כמה עשרות מטרים מרובעים וגודר בגדרות עץ צבועים בצבע לבן מתקלף. המרפסת של אף אדם היתה תמיד בעיניי אי של שפיות בתוך הים של אנשי העיר המטורפים.

דווקא האנשים באזור הזה של העיר, הפרברי, נראים במבט ראשון דומים מאוד לאף אדם. הם יכולים אף הם לשבת ולעשן סיגר יקר באותה הגישה בדיוק, אך כאן מונח ההבדל – כל אותם האנשים הם מוגדרים להפליא. לכל אחד מהם יש שם הידוע בפרהסיה, אותו הם מקפידים לטפח ללא רבב. זה מה שבידל אותו מכל אותם בני אדם, לכאורה. הוא היה אף-אדם. חסר שם וחסר משמעות, או לפחות כך היו הם טוענים לגביו, בזלזול האופייני להם.

ואולי זה מה שכל כך קסם לי בו. חוסר המשמעות. חוסר הפשר. כשהסתכלתי עליו שואף את הסיגר, ידעתי שזה האידאל שאליו עליי לשאוף. האידאל של חוסר האידאל. האמונה בכלום, בריק כערך מנחה, חיובי, לא מפחיד כמו שההמון תופס ממנו. הרי יש כל כך הרבה זמן העומד לרשותו של כל אחד מאיתנו. למה לבזבז אותו על מעשי סרק?

/ אני. 

* * *

מחכה למיילים ולמילים שלכם.