אם אתם נותנים לי לשטוף כלים אל תבנו על זה שהם באמת יהיו נקיים בסופו של דבר

(ספרו את זה לחותכני העוגיות עם ריח החמאה המעופשת מלפני חצי שנה).

אני לא כותבת כמו עצמי בזמן האחרון, או חושבת או מדברת אפילו. אני לא מזהה אותי, אני עושה דברים שאני מזועזעת מעצמי שאני עושה. 

אני צריכה את המשהו הזה שירסן אותי, הלוואי שהייתי יודעת מה.

הם מציעים ריטלין. אני אומרת שחסר להם לסמם אותי ככה ליותר משעתיים בשבוע (זה ממילא לא באמת עוזר. חסם פסיכולוגי)

אני מקנאה בזמן האחרון בכל דבר שזז. בכישרון, באהבה, בחברוּת. זאת חרא תכונת אופי, קנאות. אני מודעת לזה. אין דבר יותר מעצבן מלהיות מודע לתכונות האופי המגעילות שלך בלי יכולת לשנות אותן.

כבר אמרתי, אני לא כותבת כבר כמו עצמי. אפילו הכנתי היום עוגיות. 

(מרפי שונא אותי כרגיל. אבל העוגיות בסדר, אפשר לנשום לרווחה. מתכסות שמנמנות בשכבת שוקולד, אפילו שתיים.)