והיא היתה יפה בכחול ורזה עד כאב והדיפה ריח של סבון כביסה ריחני.
והיא צבעה את הציפורניים בלק נועז ואספה את השיער כדי שלא ייכנס לה לעיניים.
והיא קראה הרבה מפעם, בעיקר כי לא היה לה משהו טוב יותר לעשות.
והיא נהייתה לא סבלנית והיא נהייתה לא נחמדה,
והיא איבדה את העדינות של צמר הגפן שפעם הייתה לה
והיא ישנה מחובקת עם הכרית באהבה מטרידה קצת
והיא אפילו התעצלה לקום לאכול ארוחת בוקר
או צהריים לפעמים
והיא התחילה להרגיש לפעמים כמו ילדה קטנה
לא הרגשה שהיא זו הילדה הקטנה,
רגשות ותחושות כמו אלו שחווים ילדים.
אבל לא באמת היה לה אכפת
מזה שגם לאף אחד אחר גם לא
והיא כבר טיילה ביער אין ספור פעמים
ופיספסה את התחנה פעמיים לפחות
ונסעה ברכבת כמעט עד הנמל פעם אחת
והיא שיפרה את הביטחון העצמי שלה
לאט, לאט
אבל הם לא אהבו לאהוב אותה בכל זאת
ואם כן, מרפי דאג להזיז איזה אצבע, להפריד
אני לא אתן לזה לקרות
הממ, לא. אני לא (נדמה לי). על משקל של חמישים ושלושה קילוגרם וארבע מאות גרם ובטן ריקה, גם בירה וקצת משפיעות בקטנה (חיה בסרט, הא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
