הוא הגיע והתיישב על הספסל הכתום והקר. הוא תמיד היה נוהג להגיע לתחנה עשר דקות לפני שהאוטובוס היחיד שהגיע לבית המרוחק שלו, קו עשרים ואחת, היה מגיע. הוא השעין את הראש שלו אחורנית ועצם את העיניים, נכנע לכאב הראש שנבע מהחגיגות של הערב הקודם, או אולי נבע מעצם היותו הוא. הוא נשאר ככה, עצום, תקופה שנדמתה לו כמו עשר שניות (או כמו נצח).

האמת, הוא היה נשאר ככה אלא אם כן היה עולה הריח הזה באפו. ריח משכר ממש, שילוב של פריחת הדרים, וניל ונשיות מתוקה. הוא פתח את העיניים והסתכל לשמאלו. ושם היא היתה, יושבת בחצאית קצרה, שיער עד המתניים ואוזניות שניגנו בווליום מספיק גבוה כך שיוכל לזהות את השיר. המשקפיים והספר שהונח פתוח על ברכיה שיוו לה מראה של ספרנית, שבשילוב עם הרגליים החשופות גרם לכך שהוא לא יכל להמנע מלהשוות אותה לאותן בחורות מהמגזינים האסורים, תמונה אחת לפני שהם הופכים לכאלו. היא הייתה השילוב המושלם בין יופי בוגר לתמימות ילדותית. כשהציצה בטלפון וחייכה לרגע, הוא כבר התחיל לקנא בממזר בר המזל שזכה לגרום לה לחייך. 

הוא תהה מה גרם לגורל להחליט שדווקא היא תתיישב לידו, דווקא היום ודווקא עכשיו, כאילו אי אפשר היה...

מחשבותיו נקטעו כשאוטובוס עצר בפתאומיות ליד התחנה. היא עלתה והוא בעקבותיה, מכריח את עצמו שלא להסתכל ישירות עליה, הרי זה לא ראוי. היא התיישבה ליד אישה מהורהרת בהריון, כאילו ידעה שלא תפריע לה. הוא התחיל לדמיין לאן בחורה כמוה לכולה לנסוע. אולי לעבודה בחנות ספרים? לא, זה סטראוטיפי מידי. מה אתה רוצה, הוא חשב לעצמו, אתה לא יודע עליה כלום בכלל. אולי היא פקידה בבנק. אולי היא סטודנטית לפסיכולוגיה. אולי היא סוכנת חשאית, הוא התלהב, סוכנת כפולה בוודאי. 

די, אני צריך להפסיק לחשוב, הוא החליט. הוא הפנה את מבטו ממנה אל החלון הגדול והשקוף, והביט בנוף העירוני, בחנויות ובבתים, ובאוטובוס האחרון של קו עשרים ואחת שחלף בצידו השני של הכביש. 

נמשים