הסתיו כבר עבר, אם אפשר לקרוא לו סתיו. אני אוהבת לקרוא לו טרום-חורף. תמיד הדברים מועכי הלב ביותר קורים לי בעונות הכי יפות. כשהשמש העגולה זורחת חמה, אבל לא חמה מידי, מאירה על שדות ירוקים ופרדסים עמוסי פירות. כשצידי הכביש מכוסים בכזה עשב רק שאפשר להתבלבל ולחשוב כמעט שאנחנו באירופה. בעונות שתמיד יש זרמי אוויר לשירות הציפורים, שנדמה שדווקא החליטו לוותר על החץ המצופה מהן ולעוף לבד, רק לעוף לבד, לעוף, לבד. משום מה קשה לי להאמין ברעיון הזה. 

נמשים

עם מדף ספרים באורך 100 מיילים (לא, לא מאה מילים. ואם המדף היה שיר... זו כבר אוטופיה).

לא ברורה לי מהות הכותרת של הפוסט הזה. אולי היא באמת געגוע? אולי זה כי נדבקתי בשפעת-האתגר-קרת?