גברת בחורה ריחפה בין המדפים, רגליה נוגעות-לא נוגעות ברצפת העץ. היא ביקרה בספריה כמה שרק התאפשר לה, אבל בשנה האחרונה לפני הלימודים זמנה הפנוי הצטמצם כמעט לאפס, ובהתאמה לכך, גם ביקוריה בספריה נעצרו כמעט כלא היו מעולם. היא הרגישה אכזבה מעצמה ויכלה להרגיש את מבטיהם של הספרים ננעצים בה בכעס כשעברה על פניהם. הנה ספריו של שלו שאותם גמעה בשקיקה לא מסתכלים לה בעיניים אלא בוהים בה כאילו היא חלק מהנוף הכללי, וספריה של גברת בחורה צקצקו במרץ בדפיהם כשחלפה על פניהם בבושת פנים. כשהייתה בת שבע נהגה להתרוצץ בין המדפים ולשמח את הוריה המשכילים ואת הספרים הבודדים על המדף. היא אמרה שכל ספר זה עולם קטן במלואו, עם תהפוכות ומהלומות ונצחונות קטנים ואהבות גדולות, ואולי בגלל זה הרגישה מחנק כשטיילה בין כותלי הספריה; הרגישה שהיא לא היחידה שרוצה לנשום.

כאמור חברים, זהו ניסוי חברתי קטן שאני עושה. בשבילו אני צריכה שתגבשו מה הדעה האמיתית שלכם על הסיפור ועד כמה לדעתכם הוא מאפיין אותי ואת הכתיבה שלי. דעה כנה בבקשה. 

ועכשיו.

לא אני כתבתי את הסיפור הזה, אלא מר בחור המוכשר, שהחליט לנסות להכנס לנעליי. כמו שאתם רואים, הוא דווקא הצליח.