לפעמים הם היו חוטאים. לא היה לאף אחד מהם מושג במה בדיוק, אבל לשלושתם היה ברור שמשהו כאן מושך לפשע, הו, הפשע המתוק. הנקמה המתוקה במי שזה לא יהיה, אותו כוח עליון שהם האמינו שאחראי לתקריות שהביאו אותם לאיפה שהם היום. כמו מעין ניסיון לשלוט על מי שיש לו מרות עליהם, למרוד בממסד, לשבור את כל החוקים.

ואחרי מעשה הם היו בורחים ורצים וקופצים, מעל גדרות ואל מאחורי עצים ושיחים. מתכופפים ומתגלגלים על האדמה, צוחקים עד שלא נשאר עוד אוויר בריאות (השלישי מביניהם היה גם קצת בוכה). צחוק של שחרור עם מבט לא שפוי בעיניים, מסתכלים כל הזמן הצידה ואחורה לוודא שאין רוח רעבה שבאה לשאוב אותם איתה (הראשון היה מכסה את האזניים לפעמים). 

ואז, עם בטן כואבת מפאניקה מתסכלת, הם היו מתפזרים, אחד מהשני וכל אחד בתוך עצמו (השני היה רועד בדרך הביתה). מביטים מרחוק בשריפה שהדליקו, ספק בגאווה אדירה וספק בחרטה נוראה. וכל אחד מלווה באור של פנס רחוב אחר, בצל של בית אחר, אבל בשלושתם בוערת אותה האש בדיוק.