אני נוסע בכביש הבין עירוני השקט שבין העיר שלה לעיר שלי. זה כביש פרברי ופשוט, שעובר בין שדות גזר למטעי אבוקדו רחבי ידיים, שמשום מה מאוד נפוצים באזור המסוים הזה. הדרך הזו לוקחת לה שעתיים בארבעה אוטובוסים ולי שעה וחמישה בנהיגה. אני משתדל להיות ממוקד בכביש, אך מבלי משים מתמקד במדבקה שעל אחורי הרכב שמלפני - 

"איך אני נוהג? דווח עכשיו 054-835466"

איך אני נוהג? אין אני נוהג? מעולם לא עברה בראשי המחשבה הזאת כשהיא מנוסחת ככה, בכזו בהירות. חשבתי איך אני אמור לנהוג, ולפי כך הייתי מתקן את עצמי. הייתי מהאנשים שלא קיים בהם אותו שוטר פנימי, ומחפשים את תג השם המשטרתי או החולצה הכחולה אצל האנשים סביבם. כך פעלתי בכל תחום בחיים שלי, הבנתי כשחשבתי על זה לעומק, בפיתול המוכר ליד מוכר התותים הותיק. במקום לשפוט את עצמי ביחס לעצמי האידאלי עבורי, העמדתי את עצמי למסדר השוואה דמיוני לצד המודלים שהחברה קבעה. אותם מודלים אליהם ניסיתי תמיד להכניס את עצמי, אפילו בכוח, כמו חתיכת פאזל פרחונית שמתעקשת להשתבץ דווקא באמצע השמיים. 

די, החלטתי כשעברתי את הרמזור הראשון מתוך שניים. מעכשיו אני אלבש את הסוודר שאמא סרגה לי. אני אקרא ספרים במקומות ציבוריים. אני אזכור לשלוח מילות אהבה. אני לא אתבייש בזה שאני כותב.

כן! התלהבתי. עכשיו החיים שלי מתחילים באמת! התרגשתי כל כך שהידיים שלי התחילו לרעוד. העמוד של הרמזור השני נראה לי פתאום קרוב. ואז קרוב יותר. ואז קרוב מידי. כנראה שצדקתי כשאמרתי ש