כמו בכל יום שישי בערב, גברת בלום היתה ישובה על הכורסא בחדר האורחים. זה כבר היה למנהג של ממש, עם כוס תה או קפה בספל האהוב עליה. היא היתה מתכרבלת בשמיכת פליז מול סרט מאחד הערוצים. רוב הפעמים זה היה סרט מלנכולי שגרם לה להעביר ערוץ, עד שמצאה סרט רומנטי דיו שישביע את רצונה. "אחח", היתה נאנחת אז גברת בלום. "אני כזאת מסכנה".

היא היתה מאוד מתוכננת, גברת בלום. את ימי ראשון היתה מקדישה לרופאים. בשני ושבת היתה בחדר הכושר. בשלישי התנדבה וגם עבדה בערב, וכך גם ברביעי. בו בזמן גם עבדה על המחקר האוניברסיטאי שלה, כמו כדי להוכיח משהו, להרגיע בה משהו. זה היה מחקר פורץ גבולות, אך כמה שעבדה עליו יותר נדמה היה שסיומו רק הולך ומתרחק. ימי חמישי היו ריקים לכאורה, אך מידי פעם אוכלסו בדייטים צולעים מעט, עם בלוגר ראוותן או עם בן מושבים מעורער. לפעמים היתה יוזמת אותם בעצמה אבל לרוב היו אלה הם ששלחו לה אותות חיים ממרחק. בין אם כך ובין אם כך, גברת בלום אף פעם לא רצתה להתמסר לאף אחד מהם באמת. היא חיבתה.

"דוד", קראה גברת בלום ממקום מושבה אל חדר השינה המואר, באותן שעות יום שישי מאוחרות. "אשתו של הנוסע בזמן, ראית? לא, נכון? הרבה זמן לא ראינו סרט ביחד", היא אמרה, כמו בכל שבוע מחדש, והקשיבה לצעדים המוכרים על רצפת הפרקט. גברת בלום נצמדה לצידה הימני של הכורסא, מפנה לו מקום, טופחת בכף ידה על שארית המושב שנשאר בשבילו. היא חייכה כשדוד התיישב לצידה, ברוגע, כאילו אין לאף אחד משניהם עוד דאגות לטרוח בהגייתן. היא ידעה שהוא תמיד יהיה שם כשתחזור הביתה. "תגיד," היא אמרה. "אתה לא מוצא את הסרט הזה טראגי כמעט? להשאר לבד ככה, בעוד סביב כולם מבלים. אתה לא חושב?"

"מיאו", אמר דוד. והם שתקו. 

האמת שזה נכתב לחברה שביקשה שאכתוב לה סיפור, עליה. אבל זה גם קצת עליי.