לפני מספר ימים ושבוע היא עמדה ביחד עם עוד קבוצת עוד-לא-חברים באולם קבלת הפנים בשדה התעופה. כל אחד מהם חיכה למישהו, או מישהי, ספציפים. הם לא נפגשו מעולם, מלבד מספר קומצי מילים שנשלחו דרך המרחב האינטרנטי. אבל למרות זאת, משהו בהם היה בטוח שהם הולכים לחבב אחד את השני. אפילו כמעט לאהוב. כשחיכתה שם, בחור בדיוק עבר את הדלתות, חזרה הביתה משהות בניו יורק, כך שמעה לחשושים מהצד. החברה רצה אליה בזרועות פתוחות של ממש, ובכזה אושר אוהב, שדמעות אמיתיות עלו לה בעיניים. לא היה לה ברור אם אלו דמעות של קיטש, או הזדהות, או קנאה, אבל דמעות הן היו. בחוץ, מאוורר התקרה שבפרגולה הסתובב למרות שלא היה מחובר לחשמל. זה היה יום סוער, היא אמרה, במבטא שהיה הולם את קולו של המספר בסרט הישן של פו הדוב. לחשוב, לחשוב, לחשוב, היא היתה לפעמים משננת לעצמה את המוטו. כי ברגע שתפסיק...