וחבל לי לאבד את כל השורות שרצות, תסריטים תסריטים בראש הזה שלי, בשניות המאושרות ביותר ביום, שלפני ההירדמות. שורות שלפעמים נרקמות אחר כך לסדרת חלומות מרתקת, שאם רוצה המזל והתעוררתי מודעת מספיק, גם ירשמו בפנקס שמונח תמיד על אדן החלון המלבני והאפור שליד המיטה. חלומות על ליטופים, חלומות על כרי דשא אין סופיים, חלומות על חרדת נטישה, חלומות על חלומות. לחלקם יש טעם וריח, לחלקם תחושת המגע. במקרה שלי, חלקם אפילו באנגלית, בשחור לבן, או עם כתוביות. תמיד אמרתי שאני חיה בסרט. שמות של ספרים נכנסים לחלומות שלי, דמויות מסרטים, כותרות מהעיתון. לפעמים, רק לפעמים, גם צלצול השעון המעורר הופך למוזיקת הרקע של החלום שלי, או לפחות מתערבב אם זו שכבר הפכה להיות חלק מהעלילה. מעניין איך אני נראית כשאני חולמת. מכורבלת ככה, עם עצמי, השיער הפזור על הכרית המוכרת. מחייכת אולי, רועדת אולי. ישנה. 

כיף לנתח חלומות. כיף לקרוא ספרים של האוניברסיטה המשודרת עליהם, לא פחות משכיף לעמוד בחנות ספרים יד שניה ולברור אותם מהארונות השוכבים האין סופיים. כיף לתהות אם האוטובוס הנוסע ממני הוא סימן מטפורי לפחד לפספס, או שמא סתם חזרה חסרת פשר על היום שעבר. כיף לנחש מה פרויד היה אומר, כיף לשבת בספריה עם חברה ולקרוא מידע על חלומות צלולים. ויותר כיף לחלום אותם, לצבוע את השמיים באדום, לבקר בג'ונגל, למחוק מפני השטח כל גורם שנראה לי מפחיד. לשלוט שליטה מוחלטת במציאות הזמנית. עד הבוקר.

נמשים

וזה למה.