משהו במירוץ של אלה נרגע. משהו בצלחת שלה, במקום הקבוע סביב השולחן המשפחתי, גרם לה להבין את מקומה. אלה עברה לנהל את שיחות הטלפון שלה בחוץ, כמו פעם, עם הבחורים חסרי המימוש ההם. משהו בהליכה בשמיניות השוכבות, האין סופיות, גרם לה לחזור לנשום. לחזור לכתוב. לצנוח אחורנית על המיטה, שהיתה מכוסה עדיין בשמיכה עבה, למרות שכבר כמעט קיץ. היא הביטה במראה ברגליים ארוכות, בהירות, עירומות, וחייכה. משהו בה כבר לא נואש כמו פעם למצוא את זה שיחזיק אותן. אלה הפסיקה לצעוד מהר ועצרה לראות את הנוף. משהו בה נהיה אדיש, אולי אטום. היא אף פעם לא הרגישה אותה ככה. זה מוזר. זו השנה הראשונה שהיא חוותה בה כאב ראש. עכשיו כלום לא כואב. אולי לפעמים טוב שצורב קצת, אתם יודעים, רק כדי לוודא שהיא עדיין חיה, או לא שרויה בעוד חלום אחד, אולי בהקיץ. היא סיימה עם חלומות בהקיץ. אאוצ', כוויה מהמחבת, בטעות, היא נשבעת. הכל טוב. היא חיה. או לפחות תתחיל בקרוב. אחרי שתתאפס. כמה שזה טוב.

נמשים

עוצמת את עיניי אבל השמש היא בפנים.