אני מתגעגעת, ללא מעט דברים, לכמה אנשים טובים, לעשרות מקומות ונקודות על ציר הזמן עד כה.

ילדות ופשטות, אלו דברים שאין להם תחליף. הם טבולים כולם בארגז חול של תמימות. בימים המתוקים של גן חובה שבהם לא הבנתי למה המבוגרים רבים בכלל, למה צריך מלחמות, שפשוט ייפגשו ויעשו שלום! הימים המצוטטים לנצח שלי, המלאים עד קצה המכסה בשאלות פילוסופיות שהייתי מעלה, כגון "אמא, אבא, אם תמותו לפניי, מי ייתן לי לאכול?" (את הציטוטים המביכים עד כדי הכתרתי לעגבנייה לא ארשום כאן). ימים בהם אם מישהו היה מספר לך משהו, ודאי שהוא היה אמת, לא הגיוני ככל שיהיה. הימים בהם אפילו הפחד היה נאיבי, של תקופות חרדתיות שנבעו מסדק בבועה שלי, היחשפותי לקצת רע בעולם, שגררו חצי שנה של לילות עטופים בשמיכות מגן - דבר שנפתר ברגע שדיברתי עם מישהו ששיקף לי את המציאות, הבטוחה, כמו שמשקפים אותה לילדה בת שבע. אין דרך להתחרות בתמימות המתוקה עד אין קץ הזו, שכשאובדת אין דרך למצוא אותה חזרה, ובמיוחד כשחיים באזור לא ברור מאליו שכזה, שמחייב אותנו להתבגר מוקדם יותר מילדי השמנת האירופאים או האמריקאים. אז כן, אני מתגעגעת לראשוניות ולנאיביות.

אבשלום / גידי גוב ורוני אלטר

מה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"

כך בכלל הוצפו כל הגעגועים האלו אצלי. זה דיסק שיצא בקרוב, "לילה של כוכבים", של ביצועים מחודשים של כל מיני אמנים, נהדרים כל כך, של שירי ילדים מאת שלום חנוך. בתור אחת שיש לה חיבה לשירי ילדים איכותיים באמת (קילפתי תפוז, מכופף הבננות..) וקלאסיקות ספרות של ילדים (הנסיך הקטן, פו הדב, והעץ הנדיב), זה קסם לי נורא.

- - -

קראתי איזה תגובה בפייסבוק של מישהו שאני מכירה טוב, שכתב לאח שלו שנמצא רחוק, לומד ומגשים את החלומות שלו. הוא כתב לו שהוא מקנא בו וגאה בו, אוהב אותו, ומתגעגע. (אני מרגישה רגשנית יתר, אבל זה העלה לי דמעות. פיזית, היו לי דמעות בעיניים. אני חושבת שאני אמפתית מידי. אולי זה גם קצת טוב) געגוע זאת מילה חזקה. תשתמשו בה רק כשאתם יודעים שיש בה משמעות שקיימת לא רק בדמיון שלכם.

נמשים.

למי (או למה) אתם מתגעגעים?