אני אוהבת להתעורר בבוקר השני ברציפות באוהל קטן אחרי ליל רוח סוערת. אני אוהבת לזחול החוצה ממנו, להכין לי תה על גזיה ופינג'אן, ולשתות אותו כאילו היה הדבר הטעים ביותר עלי אדמות. אני אוהבת את ים המלח, שכחול יותר מהעיניים שלי, מתכהה ומתבהר חליפות, טומן בתוכו הרבה יותר משאפשר יהיה לדמיין. אוהבת את העננים הרכים של לפנות בוקר והשמיים הנצבעים בצבעי רומנטיקה בזריחה במצדה, את הפליאה הישראלית של לראות את השמש זורחת דווקא מכיוון המים במזרח. את מסלולי הנחלים המפתיעים בדרום, ועוצרי הנשימה בצפון. את הריאות הירוקות הקטנות במרכז. את היער "שלי", על כל הפינות שבו. את המעיינות הסודיים בצפון שמוכרים רק ליודעי דבר. את עצם הרעיון של קיבוצים. אני אוהבת את זה שאני מסוגלת לשכב על הגב ולהביט בעננים מתערבלים להם בנחת. אני אוהבת לצלם את דגל ישראל שמתנוסס לפני נוף חובק עיניים. את החופים בשעות שאף אחד לא נמצא בהם. או שכולם נמצאים בהם. אני אוהבת סופרים ישראלים שכותבים על אהבה, ומלחמה, ויוני דואר. אני אוהבת את השפה העברית על ביטויה המיוחדים ופעליה בעלי המשמעות. אני אוהבת לראות את החותמת של יפו על התפוז שלי. את התיירים שבאים לחודשיים ועוזבים בהרגשה שטרם מיצו את מה שיש לארץ הזו להציע. את הבטחון בו ישראלים יכולים לשאול זרים גמורים שאלות לא בהכרח לגיטימיות, ועדיין לקבל תשובה. אני אוהבת לראות חיילים מחייכים. מגיע להם. וגם ילדים שרואים עליהם שטוב להם פה. אני אוהבת להסביר להם על עצי השיטה עמוקי השורשים, ועצי הקטלב אדומי הגזע, לגולל מיתוסים על אהבת האלון והאלה. אני אוהבת שגם כאן יש לפעמים עצים שעומדים בשלכת. את האווירה המיוחדת שאופפת את ירושלים, שאליה אי אפשר להתכחש. את דו הקיום שאנחנו חיים בו גם בינינו לבין עצמנו. אני אוהבת משוררים ישראלים, ויש מהם כל כך הרבה טובים. אני אוהבת לשמוע לפעמים שירים שמזמרים על "שם הרי גולן, הושט ידך וגע בם", ואני אוהבת את זה שיש אנשים שעדיין מצליחים להתחבר לכל האהבה שנוטפת מאותן מילים. אני אוהבת את מתי כספי, שלמה ארצי ושלום חנוך. אני אוהבת במידה מסוימת גם את זה שהפכנו למדינה שהצבא הוא כזה חלק ליבתי שלה. אני אוהבת להיות ישראלית בחו"ל, ואוהבת לחזור הביתה לעברית של הפרסומות בשדה התעופה. ככה אני ועוד הרבה ישראלים, יוני דואר, Homing peigon, הומינג, תמיד חוזרים הביתה.
אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט, אם יש בי שורשים הם מתארכים לאט...