לאיש שגר בבית מספר מאה ושש יש חצר גדולה עם עצי פרי. כל יום בשעה עשר הוא יוצא לחצר במכנס הקשור בחוט ובגופייה לבנה, מושך את הצינור הירוק שמוצמד לקיר המערבי של הבית ומשקה אותם, לפי הסדר, משמאל לימין. לאיש שגר בבית מספר מאה ושש קוראים עמנואל. הוא כבר בן שבעים ושתים, ו"שני פעם לשבוע", לדבריו, הוא מבקר בבית החולים, לתחזק את הזכרון ההולך ומחליד. כך לפחות הוא טען. בשנה האחרונה איש לא ראה אותו עוזב את החצר המדויקת, הנטועה, שנטעה אותו בתוכה. לעמנואל יש כלב קטן ושחור שקוראים לו קונפוציוס, שהיה נובח על עוברי הרחוב שהיו קרבים לשער העץ של בית מספר מאה ושש, שהרי הרגיש שעזרה לידידים חשובה יותר מתרומה לקהילה הסובבת אותו. קונפוציוס לא תמיד היה חלק מהבית. יום אחד, כשהיה בנו של עמנואל בן עשרים ושלוש, מצא עמנואל את גור הכלבים מונח, משום מה, בפתח השער לביתו, מכורבל בתוך קופסת קרטון עליה הודפס חד קרן שבפיו שלט מטושטש. עמנואל היה מאכיל את קונפוציוס באוכל איכותי לכלבים ובהגיגים פילוסופיים על החיים שאחרי המוות, כמו שהוא אוהב. אנושיות הפכה אצלו למילה נרדפת למוסר. שלא כמו הכלב, עמנואל דווקא היה בעד טקסים. החביתה בארוחת הבוקר שהיה מכין לעצמו היתה מסודרת תמיד על החצי השמאלי של הצלחת, לצד הרבע העליון שהוקדש לעגבניות והתחתון שאוכלס בגבינה לבנה. הוא היה אוכל אותם בכיוון השעון, בסדר הנכון, לא עובר לחלק המנה הבא עד שסיים את קודמו. עמנואל דווקא כן היה נכון ללמוד. הוא היה יושב עם ספרי הפילוסופיה בכורסא שכבר שוקעת תחתיו יותר מפעם, דבר שנבע מעייפות הכורסא ולא ממשקלו שלו, שהרי היה גבר צנום למדי. האגדה מספרת שכשהיה צעיר חינך עמנואל צעירים אשר ביקשו לדעת דרכי התנהגות, וכשאחד מאלו היה מרגיז אותו, היתה מלבינה אחת משערות ראשו. ביום שבא ובו הלבינה השערה השחורה האחרונה עזב עמנואל את בית החינוך, הותיר מאחוריו גדודי נוער שנמס תחת שעוות חותמו, והחליף את כסא המורה בכורסא שבסלון, ליד כוננית הספרים. לכשבגרה, ניסתה אחת מתלמידותיו לחפש זכר לשיעורים מעוררי ההשראה של עמנואל, אך מאמציה עלו לשווא. הוא לא הותיר אחריו כתבים, למרות שעטו עברה על דפים כמה שנדמה לכל כבמשיחת קולמוס אחת. מה היו גורלם של הדפים הללו? אין איש יודע. יש שאמרו שהיה שורף אותם בסוף כל יום, יש שאמרו שהם וודאי מוחבאים תחת מרצפת רופפת במטבח ביתו, ויש שגיחכו ואמרו שוודאי הוא מאכיל בהם את הכלב שלו, השחור, הקטן. עמנואל כבר לא טרח להקשיב לאותם תלמידים לשעבר, אשר לפעמים היו מהרהרים בקיומו בקול רם כשעברו ליד הבית עם שער העץ הגדול, בלי לחשוב שמא חלונות חדריו היו פתוחים. הם רק בני תשע עשרה, הוא היה חושב לעצמו. מה הם מבינים לגבי החיים, הוא בגיל תשע עשרה הספיק כבר להתחתן, ומכאן אפשר להסיק את מידת החוכמה המצומצמת של הגיל הפזיז הזה, הרי לו היה זה רעיון שעלה יפה, הוא לא היה יושב עכשיו לבד עם ספרי הפילוסופיה. הוא הפסיק להתגעגע לתקופות בהן עבד כספרן, אך עוד היו בו כיסופים מסוימים לעבודה הראשונה שאי פעם היתה לו, כרועה צאן. הוא התגעגע לשתיקת הכבשים, ששקטו, שלא אמרו דבר, ורק הביטו בו בעיניים מלאות בחכמה, או טיפשות, הוא מעולם לא הבחין בין השנים. הוא היה מספר להם משלים על אהבת האדם ואהבת האחר, והן היו ממשיכות לצעוד וללעוס עשבי בר. הן ודאי לא הבינו את כפלי המשמעויות שהיו בדבריו. עכשיו, כשישב בכורסא בחדר המואר באורות הטבעיים האחרונים של היום, הוא הרהר מחשבות אחרונות, הרהר, ותהה אם אי פעם יוכל למצוא מקום בו יוכל להנהיג לפי עיקרי אמונתו. אולי בגלגול הבא.