זה לא הרגיש כמו בוקר רגיל. האוטובוס נסע לאט, לאט מידי. כאילו כדי להוסיף לתחילת היום הזה נופך אפילו יותר עצבני. וישבתי שם, במושבים הקבועים שלי, ופכרתי כפות ידיים רכות מקרם אובססיבי ומקולפות לק. משהו בתוכי גרם לכך שאשאף ואנשוף. משהו בתוכם גרם לזה לקרות גם אצלם, משום מה. אבל לא באותו הקצב.

העולם כולו האט, הבנתי. המחשבה הזו גרמה ללב שלי לפעום יותר מהר, כהרגלו. לרוכב האופניים לקחו חמישים שניות לחצות את הכביש. חמישים שניות בספירה שלי, כמובן. השעון באוטובוס היה דיגיטלי ולא טרח להציג את השניות. בכל זאת הוא פיגר אחרי שעון היד שלי כבר בכמה דקות. המשכתי להביט בשעון האוטובוס עם הספרות המרובעות והאדומות, כמנהגי לרכז את מבטי באובייקט מסויים. משהו התחיל לזוז שם, לא ברור בכלל מה.

הספרות התחילו להתחלף בקצב מסחרר. כאילו שהסוללה הצולעת שהפעילה את העולם התמלאה באחת. האנשים הבלתי נראים שמסובבים את גלגלי השיניים הגלובליים החלו לעבוד במרץ בלתי נדלה, בקצב שרק מטורפים יוכלו להגיע אליו. בתחילה הכל חזר לקצב הרגיל, אך תוך שתיים או שלוש שניות הקצב שסבב אותי התגבר עוד, ועוד, ועוד. מהחלון הפתוח שלידי נשבה רוח כזו חזקה, שהייתי ממש צריכה להחזיק את הספרים שלי שלא יעופו. אולם האנשים סביבי לא דמו להיפגע מאותה רוח נחושה.

רק אני, עומדת במעבר שבין ספסלי האוטובוס. רצה קדימה ואחורנית כאילו אני הייתי המטורפת ולא הם, נוגעת בהססנות בכתפו של הנהג. הוא, בתגובה, רק סובב אחורנית את ראשו, להביט אליי, וחזר להביט חזרה בכביש - וכל זאת תוך מחצית השנייה או פחות. זה כבר יותר מידי בשבילי. אני מחפשת את כפתור העצירה המרובע, במחשבה שאולי על האדמה הדוממת לכאורה יהיה יותר שקט.

מצאתי. ביד רועדת כזקנה אני מצליחה ללחוץ עליו. הדהוד בן שתי מאיות השניה נשמע ברחבי האוטובוס, עד שוהא נדמה לצפצוף צורמני וחלוש. האוטובוס עצר במהירות. כל הנוסעים נותרים ישובים במקומם בלי לזוז סנטימטר, ורק אני, על סף עילפון, טסה דרך השמשה הקדמית שמתנפצת דרכי.

נמשים

מצאתי את זה כשסידרתי את החדר. לא הברקה, אני יודעת. אבל הרבה זמן לא כתבתי.