בחורה בחולצה כחולה וג'ינס כחולים, יושבת על המושב הכחול של האוטובוס. היא בוהה בזיגוג מופגן בשמיים - גם הם כחולים, בכל זאת, כבר קיץ. עיניה הכחולות ספק מטביעות וספק טובעות בתוך הדמעות העגולות, שכשסיימו להתלכד בין ריסי העפעפיים התחתונים זלגו מפינות העיניים אל הלחי כפס דק של בדידות ועלבון, ומשם בקו ישיר אל הסנטר, שהיווה עבורן נקודת ציון ממנה ביצעו צניחות מרשימות שלא היו מביישות חובב אקסטרים מקצועי. היא יכלה, כמובן, למחות נגדן, לעצור בהן מלהתפרץ בלהיטות שכזו (או, יותר נכון לומר, בחמימות מבחילה), או לפחות למחות אותן, במטפחת כחולה כמובן. אבל לא. היא העדיפה לתת להם להרטיב את הכל, לנשור לבד או בזוגות אל המושבים הלא נוחים, להרטיב אותם עד שלא יוכלו לספוג, להפתיע את הנוסע החולף שיבוא להתיישב עליהם אחריה. היא נהנתה להרגיש את כל הגועל והשנאה נמרחים על פניה בגולמיות, נוזל מוחשי וגשמי, פלגים קטנים של רגשות גדולים. אחרי שתלחץ על הכפתור היא תרד את שלושת המדרגות על המדרכה הרותחת. רק בשניה שתנסה לפשק שפתותיה כדי לספר למישהו את שורשי האישונים המוקפים אדום והדמעות שחשבה שהספיקו להתייבש, אז, רק אז, במקום כל המילים האלו שרשמו את עצמן בפנקסים של ראשה לאורך כל הנסיעה, יהיה רק שקט. מגרונה ישתחל רק קול צורם ועמום, צרידות מתמשכת, שישבר ליבבה חלושה. יבבה, ועוד יבבה, ועוד יבבה. יבבות עצורות ומתפרצות, היבבות הכחולות, היבבות שלה. כמו להקיא החוצה את כל הרעות שבפנים, לפלוט בהשתנקות פיסות בשר מדומה, גידולי רגש ממאירים. עוד כמה השתנקויות והכל כבר בחוץ. אפשר לאחסן את אותם כשלים רגשיים בצנצנות פורמלין, או לזרוק לאשפה בתוך שקיות צהובות עם סימני אזהרה. אלו שתי האופציות הרציונליות היחידות - רוב האנשים פשוט זורקים את אותן מועקות נוטפות מוגלה על אנשים אחרים, לוקחים תנופה ומטיחים את זה בהם, בצורת עלבון או אשמה או כעס. אחרים משטחים אותם על דפי שורות, אחרים נותנים להם לנזול מעצמם אל הרווחים שבין אות לאות במקלדת. ומי כמוכם יודע.

נמשים

"אני?" אמר האיש הכחול. "אני מסיפור אחר."