אי אפשר להגיד לצ'יפס על האש: "נו" |
 כינוי:
בת: 28
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2012
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2012
הבגדים נועדו לכסות אותנו, במילים אנחנו מתגלים
"איחרתם את המועד", אומר הפקיד. "שבע אפס אפס. עכשיו שבע ועשרה". וכך מתחיל אצלה הריטואל הקבוע, נשימות עמוקות, לנדף את התסכול החוצה בהדרגה. אבל איך שהוא הפעם זה לא הצליח, וכעבור חצי דקה בערך היא כבר עמדה מטרים ספורים משם, דמעות זולגות מעיניה בשטף, וכיוון שהחזה שלה לא גדול מספיק כדי לעצור אותן, הן החלו זולגות על המדבקה שמודבקת על חולצתה, המכריזה ששמה עלמה ריבקין ומספרה בתור הוא 39, ומשם פנו לנקד את הרצפה. ככה היא עמדה שם, בחיי, עם חולצה של בית ספר תיכון, עומדת ומתייפחת כמו ילדה שלא קיבלה את מבוקשה, אמא שלה עומדת מולה דוממת, בהלם, לא יודעת איך להגיב. אנשים בני גילה מעיפים בה מבט חטוף עם גבה מורמת וממשיכים בענייניהם כרגיל. אלו חיישני דמעות רגישים יש לה וודאי, אחרת מה יש לבחורה בגילה, עם צמיד עדין על מפרק כף היד, ואצבעות ארוכות ומלכותיות, ואיפור כמעט בלתי נראה, לתת לו להמרח ככה, לעמוד ולהתייפח בקול רם, לשאוף נשימות מהירות של בכי בכל צעד במסדרון הארוך. אמא של עלמה, שניסתה לעכל את הסיטואציה המוזרה, ניסתה לפתור את הבעיה בפיתוי בטון ילדותי קמעה, רוצה-שוקו-ועוגה, בואי-נסתכל-על-ספרים. זה לא עזר. הנערה המוזרה המשיכה למרר בבכי ולמשוך באפה בקולניות תוך שאצבעותיה ממוללות מוצרים בחנות אקראית, שפתיה ממלמלות מילים מכוונות, למה זה מגיע לי, למה כלום לא מסתדר כמו שצריך, אני שונאת את הפקידים, אני שונאת את הממסד, אני שונאת את מרפי, אני אוהבת לבכות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
