לפני שנסע לצבא השבוע, היא החליקה את בקבוק הבושם הישן שלה, התפוחי, שנותרו בו רק עוד שאריות אחרונות שלה, לתוך התיק שלו. באחד הימים הקרובים ודאי ייזרק אותו התיק בחזרה בבסיס באדישות צבאית מתוסכלת האופיינית לאותם בחורים. ויישבר הבקבוק. ובפעם הבאה שיפתח את התיק יריח המפקד וילגלג, "מה קרה, טוראי סמית', חברה שלך התפוצצה לך בתוך התיק?" והוא יענה, בספק חיוך ספק כעס, "נכון". והיא בכוחותיה ומחשבתה תרגיש, ותשב בחדרה ותצחק לעצמה צחוק מרושע, צחוק מכושף, צחוק מאוהב.

להם אני לא מספרת כמה אושר מציף אותי כשאני מתעוררת לידך לבושה בחולצה אדומה שלך, וכמה הפה שלי קטן מידי בשביל החיוך הגדול שמופיע על פניי כשאתה פוקח עיניים לעומתי, ואיך פעם אתה שלפת לי מברשת שיניים מהמגירה שלימים תשאר ליד הכיור כסימון טריטוריה, ובחשת בשערותיי והבטת אליי כל כך עמוק שלא נותר לי אלא לעצום את העיניים ולהתענג על הרגע. ולהם לא מגלה שיש לי נקודת חן בצד שמאל של קצה הצוואר, למטה, ואחת שני סנטימטרים ומינה ולמטה, ואחת אחריה, ממש מעל החזה, כמו מסלול מחושב לנשיקות. ולא מספרת איך חיככתי את הרגל שלי בשלך מתחת לשולחן בארוחה המשפחתית, כמו שתמיד דמיינתי שאעשה, ואתה לחשת לי באוזן בחיוך "לא כאן". ולא מספרת איך כל פעם כשאני שוכבת על הספה בבית ורואה סרט אני מדמיינת אותך לצידי, ואיך אני מחייכת כשאני מגלה הודעה ממך עוד לפני שקראתי אותה, ואיך בלילות במקום לחבק אותך אני מחבקת כרית וחולמת אותנו. ולהם אני לא מספרת שאני חוזרת וקוראת כל מה שאי פעם כתבתי עליך - גיליתי שתיעדתי את אותן שיחות יחסינו לאן טרם קרו, כתבתי את כל שהרגשתי על הדף כאילו זה מה שיעשה את ההבדל הפעם. ושכמו אז אני עדיין מתגעגעת אליך כל הזמן, וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזאת שצורבת את הבפנוכו שלי בקרמל רותח ומתוק, שיש לי מישהו לחכות לו, והמישהו הזה הוא אתה, והפעם גם אתה מחכה לי. להם אני מספרת שטוב לי איתך. לך אני מנסה לספר עד כמה. ועד כמה רך הוא המבט שלך כשאתה קורא את המילים האלו, ועד כמה רך החיוך ועד כמה רך המגע. רך ורך ורק שלי ואיך המחשבה הזאת מחבקת לי את הלב ואת הקיום שלי בזרועות ארוכות וחזקות.

והקטע הכי טוב בכל הסיפור, הוא שאני מתקשרת אליך בוכה. כל הפגיעות נוזלת לי מהעיניים ונשברת לי בקול ואתה הראשון שאליו אני מתקשרת. וכל אותן מילים בודדות שאתה אומר לי גורמות לחום של הדמעות להיות נעים יותר לרגע, והקול שלך מלטף לי את הלחי מרחוק. כל מה שרציתי הוא שתהיה המגן שלי מהעולם הזה, לא רציתי שתספוג את המכות במקומי, רק שתרכך קצת את הפגיעה. אתה גם מסוגל להחזיר להם בחזרה את כל מה שזרקו עליי (אולי יום אחד אני אוכל ללמוד את זה ממך). ולפני שכולאים אותך אתה מספיק לומר לי את כל מה שאני צריכה לשמוע, ואיך שהוא נשבית בקסמיי, בחיי, נשבית בקסמיי, מי היה מאמין. מעבר לעובדה שאתה כל כך טוב לי, כל הסיפור שלנו נוטע בי אמונה כל כך חזקה שיש צדק בעולם. שלא סתם אני אומרת שיהיה טוב, כי אם זה הסתדר על הצד הטוב ביותר, כך יקרה גם עם כל השאר. כל הדברים בחיים שלי הולכים ומתיישבים בשורה המסודרת בדיוק בסדר שאני אוהבת, לבושים בסוודרים צבעוניים ומושיטים לשון אל טיפות הגשם ואל מרפי. יש לי אהבה וחברים ועבודה ואולי, מי יודע, עתיד. וגם בתור האושר הזה יש משברים שהם כבר חלק מהשגרה, אבל כל בכי שכזה משחרר אפילו יותר מהגשם הראשון, אחריו אני יכולה לנשום כל כך טוב, וכל הגוף והלב שלי זורמים יותר בשקט. וכרגע אולי לא הכל מושלם, אבל החיים שלי הם כמו מרוץ חלזונות שכזה - בכל נתיב יש התקדמות תמידית ונחושה, לאט אבל בטוח, וכולם יגיעו אל קו הסיום, עכשיו רק נותר לחכות בציפייה לראות מי יגיע ראשון.