כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)