החלטתי שאני מקנאת בכל הבלוגרים האלו שפשוט כותבים לשם הפריקה, והחלטתי לתת לזה הזדמנות בעצמי. זה לא כל כך קריא בשבילכם, וסביר להניח שאם אני אקרא את זה עוד כמה זמן אני אחשוב שזה בולשיט ובזבוז של שטח איחסון אינטרנטי, אבל עדיין. 

לא ראיתי אותך מהעשרים וארבעה בנובמבר, זה הרבה זמן, גיבורצ'יק (שמתי לב שאני אף פעם לא כותבת עליך בגוף שלישי, פשוט כי אני יודעת שאתה קורא). לא סתם אמרתי שאני כבר שוכחת איך אתה נראה - אלוהים, תחזור כבר ותן לי לשנן בעל פה את סידור הנמשים על הפרצוף שלך כדי שיהיה לי במה להזכר כשתחזור לעוד-קצת-וזהו שבועות קשים. אגוצנטרית אמרנו, ואני אגיד לך גם למה, כשאתה מספר לי את סיפורי הסיוטים-בגשם אני קצת מרחמת על עצמי על זה שאין לי מה לומר כדי לנחם, אתה סובל ומה שעובר בראש שלי זה תזכורות שאין לי זכות להתלונן על הקושי שבציפייה לפגישות איתך כשמשנינו אתה זה שסובל באמת. ועוד חודש אחד ותקבל את התואר הנכסף עם הטפרים והכנפיים - ונצא לטיול, אם תרצה אני אנווט, וכשגשם ירד לא יהיה שם מפקד שיצעק עליך להגביר את הקצב, יהיה שם אותי. וכבר לא נצטרך לשקר שאני בת שבע עשרה, ואני אלבש גרביונים ואאסוף את השיער לקוקו ואספיג את העור שלי בליטרים של בושם תפוחי, וניפגש ונדבר לשם שינוי לא בגישת "אכול ושתה כי מחר נמות", או בגרסה שלנו "חבק ונשק כי מחר צבא", כי לכמה ימים לא יהיה מה לדאוג. בתכל'ס, די עם הפולניות המשתפכת שלי - אין מה לדאוג וזהו! אני חולמת עליך המון - שיחות על שיחות נאמרות בינינו בלילות, אם אתה לא יודע - בהן אני מספרת כל מה שעל הלב שלי וגם אתה מתחפר בי ולוחש לי כל מה שעובר עליך, ולא ברור אם אני חבוקה בזרועותיך או שאתה בשלי. וככה כל השיחות בראש שלי כבר קרו וזה הזוי כי אתה הרי לא מודע לקיומן, והרי במציאות הכל יתרחש אחרתף בעצם - לא אכפת לי, שיתרחשו אחרת - רק שיתרחשו... אני מנסה לשלוח לך מילות עידוד מרחוק ואני לא יודעת עד כמה אני מצליחה. מעניין אם אתה נראה כשאתה קורא את המילים שלי כמו שאני נראית כשאני קוראת את שלך...

אני רוצה לחזור לקנא בעצמי על כמה שאני מאושרת, מה קרה לי בימים האחרונים? אני לא מרוכזת, אני לא יוצאת מהמיטה, אני לא עושה את מה שמוטל עליי. אני לא שולחת מכתבים שהכנתי או אורזת תיק לטיול שאליו אני יוצאת עוד חמש שעות או מודדת את הגרביונים הנהדרים שקניתי בהולנד מסיבה אחת פשוטה - אני עצלנית מידי. כמות הפעמים שאמרתי בזמן האחרון "אבל... צריך לקום בשביל זה", חצי בצחוק חצי ברצינות - היא לא תאמן. ולאלכס ועומר קשה עם זה שהוא התגייס ובמקום לחשוב "הסבל שלי גדול יותר" אני לשם שינוי מנחמת ומעודדת, וניצן מספר לי על בחורה ש"אם היא תמשיך לכבוש אותי ככה בקצב הזה עוד נגיע לחתונה" ובמקום לחשוב לעצמי שאני לא הייתי טובה מספיק אני מדמיינת אותו מחייך ליד איזה רזונת וזה עושה לי טוב, וגל מספרת לי שהיא כבר לא בתולה ואני מופתעת ושמחה ומקנאה למרות שמי היה מאמין שאני זו שאקדים אותה. המון דברים קורים בחיים של אנשים סביבי ולמרות שלכאורה, על הנייר, הכל טוב אצלי, כמו פולניה משהו בי כבד, ואני לא מצליחה לשים עליו את האצבע. העצלנות הכרונית והדחיינות השיטתית יגררו אותי לבכי ביום מן הימים - כרגע אני סתם אדישה להכל. אדישה לחברים שלי ואדישה ללימודים ואדישה לעצמי ואפילו כמעט אדישה לדן (יש דברים שאי אפשר להשאר אדיש אליהם), אבל יש ימים שהזמן לא זז וכמה סנובית נהייתי שבחורים שמתחילים איתי אפילו לא מזיזים לאגו הרקוב שלי, ובעבודה הזמן לא זז ומכונת הקפה מותירה את הידיים שלי מנומרות בכוויות וחסרות תחושה.

אההההההההה אני רוצה פשוט לדפוק צעקה אחת חזקה רק כדי לוודא שאני עוד מסוגלת, אבל תמיד יש מישהו בבית, או מישהו מהשכנים בבית, ועל מי אני עובדת, כל זה רק תירוץ, אני לא בן אדם משוחרר מספיק כדי לצעוק ככה, או כדי באמת לצאת לרקוד סלסה עם הסטודנט החנון מהאוטובוס, או בכלל כדי לרקוד כשמישהו רואה אותי. שמישהו יבוא ויוציא את המקל שתקוע לי בתחת או יפתח לי את הפה וישפוך לי לגרון אלכוהול ישר מהבקבוק - אולי ככה אני אלמד מה זה ה"שחרור" הזה שכולם מדברים עליו, אולי ככה אני לא ארגיש כאילו כולם חושבים שאני מוזרה כל הזמן, אולי ככה אני ארגיש יותר סקסית (מצטערת, המילה הזאת פשוט נשמעת לי מגוחכת, ובטח שלא קשורה אליי) ויותר עצמי, אולי ככה אנשים יוכלו סוף סוף לראות את העצמי הזה שאני כל הזמן מדברת עליו. אני מתמכרת לישראבלוג וכל מעטפה קטנה שליד הסמל של המייל בסרגל הכלים שלי מקפיצה אותי לראות אם זו עוד תגובה בבלוג או שהצבא מראה סימני התעניינות כלשהם בחסרת ההשכלה שאני. מעניין מה אני אעשה בצבא בסוף (בבקשה בבקשה משהו מרשים ומתגמל, צהל, בבקשה מכם, תשמידו את התולעים שלועסות את הגאווה המתפוררת שלי). ובבקשה שסוף ינואר יהיה שמחה כפולה ולא שמחה מהולה בעצב ורגשי נחיתות, מרפי, או מי שזה לא יהיה שמנהל כאן את העניינים, תנו לי לעבור את המיונים לשנת השירות. תנו לי להרגיש לשם שינוי שאני הטופ של הטופ, ולא השלוש-יחידות-מתמטיקה שתי-מגמות-הומאניות שאני, תנו לי משהו טוב להוסיף לרזומה כי נכון לעכשיו אם מישהו יכתוב את קורות חיי על נייר אני בספק אם מישהו יתרשם. המוצלחת שהחברים שלי עושים ממני לפעמים - זו לא אני, אני בורחת, אני מהאנשים שעוברים כיתה אחרי שנתיים ומחליפים מגמה אחרי חודשיים ושנמאס להם מדברים אחרי שבועיים, ואוי ואבוי איך אני אסתדר בצבא, איך אני אסתדר בחיים! מה אני אלמד לעזאזל, איך בגיל 21 אני אמורה לבחור מה אני רוצה לעשות בחיים? אני רוצה ללמוד קצת מכל דבר, לעזאזל עם הצורך להתפרנס. לעזאזל עם הגשם ולעזאזל עם מקשים סוררים במקלדת.

אם לא כל הדשא הירוק הזה בצידי הדרכים, ואם לא האוזניות שמאפשרות לי לברוח מהרעש הטורדני הזה שלא מפסיק לרגע, ואם לא דן שמציל אותי בעצם הקיום שלו (חוסר התוכן בחיים שלי כרגע קצת שוקט כשאני נזכרת שיש לי למי לחכות) וממציא כינויים לכינויים שלי (אני אפילו לא יכולה לכעוס כשהוא קוטע אותי אם הוא משתמש באחד מהם), אם לא כל אלה - אני לא רוצה לדעת איך היו נראים החיים שלי כרגע. כנראה כמו עוד תקופה חסרת רגש לחלוטין של צפייה אובססיבית בעונות שלמות של סדרות טלויזיה מתחת לשמיכה בחדר הכחול והלא מאוורר שלי. הפוסט הזה מזכיר לי בניסוח את הפוסטים שהייתי כותבת בזמנים היותר מדוכדכים שלי. אני לא מדוכדכת. אני סתם אדישה, ובגלל שאני אני זה יוצא יותר מתלונן ממה שתכננתי. עוד משהו שרציתי להגיד? אה, כן. אני מתיימרת לאהוב קריאה הרבה יותר משאני באמת עושה את זה במציאות. כן, אמרתי את זה! (אבל אני עדיין אוהבת ספרים מאוד). עוד דבר שעושה לי את היום - לראות בסטטיסטיקות של הבלוג כשאנשים מגיעים לכאן על ידי חיפוש של השם הקודם של הבלוג. או כשאני הולכת על המדרכה ברחוב ונהגים מסובבים אליי את הראש. או כשאני מקבלת אות חיים מרחוק מהחייל הקרבי-עד-אימה שלי. יש לי צורך להצהיר כמה אני מרגישה חשובה ברגעים כאלה.

נמשים

ההההההההה כמה שעכשיו יותר קל.