אני קוראת בפעם השניה ספר - הפעם בגלל שאני צריכה לקרוא. הפעם הראשונה היתה לפני שנה, קצת אחרי שהתגייסת. ואחת הדמויות הראשיות, שנושאת את אותו השם כמו שלך, התקיימה בכל עמוד ועמוד - והרי איך אוכל שלא לגלוש למחשבות עליך כשהספר ככה צועק לי ככה על קיומך. וכשסיפרתי לך את זה בקול ספוג בגעגוע קיומי, אז, בשיחת טלפון נדירה של פעם באמצע הטירונות, אמרת לי (אתה בטח לא זוכר) "אין לך משהו יותר טוב לחשוב עליו?" והלב שלי נשבר לחתיכות קטנות, ואמרתי "איך אני לא אחשוב על זה?"

ועכשיו זה לא כמו אז. אני קוראת במיטה, מתחת לשמיכת הפוך האדומה שלי. הטלפון שלי מונח על השידה לידי. אני קוראת כמה עמודים ומשפילה אליו מבט - מדליקה, בוהה בו קצת, כאילו אם אעשה את זה מספיק זמן תתקשר בדיוק באותה השניה ואוכל להגיד "בדיוק חשבתי עליך!". ועוברות השעות, שמונה ועשרים, רבע לעשר, אחת עשרה וחצי, אחת. יש-סיכוי-שאולי-אתה-אמור לחזור סוף סוף היום הביתה, ומבחינתי זה אומר לקום בבוקר בציפייה. אני קוראת עוד כמה עמודים, ועוברת לחשוב על זה שהעובדה שלא התקשרת עד עכשיו אומרת שלא תחזור היום. עוד כמה סימונים של שורות לציטוט - אולי סתם נגמרה לך הבטריה, למרות שזה כבר סתם אופטימי מידי לחשוב. מדביקה סימניות מקטלגות בקצה העמוד בספר - וכנראה שאסתפק בעוד סוף שבוע של להפרד ממך מרחוק בערך ב6 בערב ולא לשמוע ממך עד שבוע הבא. אם כן, זה כבר יהיה הסופש החמישי ברציפות שמתנהל ככה. אוף, אוף, אוף אוף אוף, כמה שאני צריכה את החיבוק שלך, להרגיש במו ידיי את הגוף שלך כדי לוודא שאתה באמת קיים ואתה לא איזה קונספירציה מוזרה שהיקום מנסה להפעיל עליי. תחזור, ולשם שינוי אני אוכל להיות שם בשבילך ולא רק החברה הבלונדינית עם העיניים הכחולות שאתה יכול לספר עליה לחבר'ה אבל לא באמת לראות אף פעם. כבר כמעט שלושה חודשים שאנחנו ביחד - כן, אני יודעת, הזמן טס - מתוכם נפגשנו ארבע פעמים (אנסטסיה, מולאן רוז', לאב אקשלי, בחזרה לעתיד). דרקון שלי, גיבור שלי, נמר מעופף שלי, ראש ממשלה בריטי וחטוב שלי - בוא הביתה. כואב לי אם כואב לך. אני רוצה לרפא אותך במגע, למצוץ ממך את הכאב החוצה, ללחוץ איפה שכואב עד שירגע, ללטף אותך עד שתרדם. ללטף אותך אחרי שתרדם, ואחרי שתתעורר, לא להוריד ממך את הידיים, להרגיע, להרגע. לחבק אותך, רק לחבק אותך, אתה אומר לי מילים שפוצעות לי את הלב כי קשה לך ולי אין מה לעשות ואפילו לא מה לומר. כשתחזור אחכה לך עם שקית אוכל מההורים שלך. עם קוקו בשיער וחזייה בצבע טורקיז, ומקלחת חמה וחיבוקים חמים ואהבה חמה. 

נמשים

(אגב, הוא כותב יותר טוב ממני)